אני הולכת לאיבוד שוב בין כל המילים האלה.
אוטוסטראדת המחשבות ההרסניות שלי.
מגרדת עד שיורד דם,
צלקות של לב חלול.
אני מתגעגעת לפי תאריכים ובלי שם קבוע.
ובא לי פשוט להעלם, בתוך ענן עשן מהול בבירה וסיגריות זולות,
להתמזג עם האוויר החנוק, שלא תראו אותי.
לכבות את האור כדי שלא תסתכלו לי בעיניים, אולי תזהו משהו
שבור
אולי תעזו לשאול לשמי
אולי תחפשו דבק, מספיק סלוטייפ אני מניחה,
תשאלו, בטח יש למלצרית.

אני לא הולכת לים כי יותר מידי תקוות ניטלו בגלים רועשים על
גגות גבוהים בלילות של גשם כבד.
היו לילות שהייתי שרה בשקט,
היו ימים של נשיקות ארוכות ותשוקה אמיתית.
אנחנו משחקי מילים ואני מתחילה ב-'לו יהי'
והשחקן היריב יסתיים בסמטה אפלה...
ושלושה ילדים. כמובן.
כי יש חומות שנבנות בחול להגן על המבצר הנהדר הזה שבנינו ביום
ההוא שהשמש בערה לנו בבטן
ויש חומות שנבנות בציניות ונמהלות בוודקה.
ידענו פעם אחרת בכלל?  

ואתה תמיד תהיה אביר ואף פעם לא תוכל להציל אותי
נסיכות של שנות האלפיים גדלות עם כלב לבן גדול בשש אחר הצהריים
בגן ציבורי בתל אביב על קפה של אחרי יום עבודה.
כולנו בסוף חיים על מנות חמות וגבר זר בין הסדינים
רק כי זה קל יותר.
כי אף אחד לא יקנה לי שוקולד קינדר או ישיר לי יציאת חירום כי
מי כבר מבין בימינו בשירים של פרפרים.
שום דבר הוא כבר לא פעם ראשונה
וההם אחרינו יהיו בדיוק כמונו
שלך בטח תהיה בלונדינית.

ואני לא אוכל יותר להתגעגע כי יש לי כבר יותר מידי דובי פרווה
ולכולם יש שם
בטח גם כרטיס אשראי ולפחות את האוטו של אמא.
כי כמה פרחים יכולתם לקטוף לי לפני שנימרחנו בקיטש
כשעל הלחיים בשש בבוקר יש דמעות שחורות מאיפור בוהק
יש אסמסיים שאני לא רוצה לזכור ששלחתי
אף אחד לא לבד יותר בזריחות שבת.
אני זוכרת את כל לילות הפרידות שנפרדנו.

קשה לי להאמין שלא שיקרת לי
ויותר מזה, קשה לי לכתוב עם נמען.
פעם לכולם היה שם וכתובת ומספר טלפון וטעם שנשאר גם יום אחרי
על הלשון.
נותרו לי רק אנחות ארוכות וחלומות שבורים
התרגלתי לישון על הדופק הזר שלך
אולי מוכר מידי
ורק ככה הצלחתי באמת לנשום
מחשבות צלולות כל-כך על חזה עולה יורד

יש גברים עם כפות ידיים קרות.



21.8.07