ניסיתי לזכור
אותך בעיקר.
זה כמו לתפוס עשן
בין כפות הידיים.
זיכרונות חלקלקים,
מתפתלים,
מגיחים ואז נעלמים,
ערבון הם לא משאירים
ואני כלואה בין המצרים.
שחזרתי תמיד
רגעים שאחרי.
העברתי אותם במוחי
שוב ושוב,
מנסה לחרוט אותם בראשי,
לכבול אותם באזיקים,
שלא יברחו ממני.
התרכזתי בכאב
של האובדן.
כאילו כל המהות
הייתה הכאב שאחרי.
רגעים מאושרים
צרבו יותר מדי,
ומפל דמעות
התפרץ.
ומול עיניי תמונות
ואני מתחילה לבכות.
טחנתי רבות
את מי מפל הדמעות.
לא, נמאס לי לבכות.
אני נלחמת במפל של דמעות.
יש שיאמרו התבגרות,
השלמה,
אני פשוט נזכרת בתמונה,
את צוחקת לך בהנאה,
ואני מוצאת את עצמי
מחייכת לך בחזרה,
דודה יקרה. |