והוא שוב מתבלבל,
משחק עם השכל
שומר על ארשת קפואה, כביכול.

הוא רותח, הוא זז,
הוא מחזיק מעמד.
למרות שקשה לו מאוד.

הוא נפתח במהירות ונסגר בשניה,
חוסם בעבוע עמוק.

אם תרצה להגיע פעם שנייה,
כדאי שתדע לא לצחוק.

הוא חוסם את עצמו עם כל נגיעה
שפורטת בכיוון ההפוך.

אם תראה אותי פעם,
אם תרצה לנסות,
תדע שאיתי קשה לא לטעות.

נכון זה נחמד,
לחייך כמו טיפשה
ולזמזם כשאני מחליפה אוטובוסים.

אבל המכה שאחרי,
האכזבה בין לבין,
הכאב מתערבב,
עם כל מה שבלב,
כל זה עמוס על גבי חסר רוח.

זאת אולי אהבה
ואולי סתם כמיהה
זאת או זאת
הן גוררות געגוע.

אם תרצה להוכיח
תדע זה קשה.

לפחות אם הוא עוד לא פתוח.