בבוקר של יום ראשון הרגשתי מוזר, לקחתי כדור-שניים וזה נעלם.

ראיתי עוד פעם את האיש עם הלבן שמעלה בי חלחלה כל פעם מחדש,
שוב ושוב. הוא ישב שם כאילו הוא המלך הכל יכול והחיוך שעלה בו
גרם לי להרגיש מאויימת. מה עשיתי הפעם? האם עשיתי משהו? שאלות
עברו אחת אחרי השנייה אולי הגיע הזמן לעזוב?

קצות מסגרת משקפיו שכובות על אפו המחודד ומבט כחול בעיניו,
הרגשה למראית עין שהוא קורא את מחשבותי. צא לי מהראש מחשבות
עוברות ושבות, עוזבות וחוזרות בי שוב ושוב. מבטו כחול... הוא
כישף אותי, סוקר כל חדר וחדר במוחי. אני מרגישה את התזוזה שלו
בראשי, צא משם כבר-נו צא!!! בכל מבט שלו הפחד גדל, הלחץ. כל
מבט שלו היפנט אותי מחדש.

מחשבות של ילדה בת 18 שאין לה מושג מה מעשיה בחדר החנוק והקטן
הזה חוזרות בשנית ובשלישית וברביעית. "מה לעזאזל אני עושה פה?"
עלתה שוב השאלה שאין לה תשובה. אם אני אנסה לשאול את האנשים
בלבן תשובתם תהיה כל כך מעיקה ולא חשובה, חיוך... חח, למה שוב
החיוך המזוייף הזה?! תפסיקו להסתכל עליי, תפסיקו לחייך, אתם
משגעים אותי!

האיש עם הלבן נעלם בתוך הצללים, האם הפגישה נגמרה? אני יכולה
ללכת לישון סוף סוף? מבטם של האנשים בלבן רודף אותי... למה זה
עדיין רודף אותי, צעקה חסרת קול בתוך ראשי, פחד להוציא מילה.
תעזבו אותי כבר, אתם הפכתם אותי לבנאדם מטורף, שיער פרוע, רעמה
חסרת צורה. בגדים לבנים כל כך ריקים... כמו המבטים שלהם. הצבע
דווקא מחמיא לי, אין להם שום סיבה לפחד ממני... בבקשה אל תעלמו
לי. האנשים בלבן עוזבים אותי שוב, למה הם תמיד עושים את זה???

אני רוצה לישון, שנת נצח, אני רוצה לחשוב שכל זה הוא רק סיוט
שמאיים להתממש. הכל כאן מזוייף כמו החיוכים שלהם והמילים
הריקות שלהם. אני לא אמיתית, אני פרי דמיונה של ילדה פשוטה אך
כל הדימויים האלה לא יעזרו לי כי אני אמיתית. בסה"כ דבר ריק
וחסר רגשות בעל שיער פרוע ובגדים לבנים. אני רוצה להתעופף כמו
בועה שקופה ולהתפוצץ בכל רגע. הקופסה ליד המיטה? כן. כדור ועוד
כדור ועוד כדור ועוד כדור ועוד כדור לבסוף שוטפים הכל עם המים.
הבקשה לשנת הנצח התממשה סוף סוף, עכשיו לא יהיו יותר חלוקים,
שיער פרוע, חיוכים מזויפים ומילים ששוות לתחת. אני ריק, כלום,
בועה פשוטה שנעלמת לאיטה. להתראות אנשים בלבן.