היא לא מבינה שזו לא היא, זה אני. או אולי בעצם זו כן היא. זה
כמו השאלה על הביצה והתרנגולת, אי אפשר באמת לדעת מה קדם למה.
אם אני לא טועה, מדענים מנסים כבר כמה עשורים לפצח את התעלומה,
ושמעתי שיש פרס נובל מבריק במיוחד שמחכה למי שיגלה את התשובה.
אבל עזוב, לא בשביל זה באתי לכאן היום. באתי לדבר עליה ועליי
ואיך הגעתי לאן שהגעתי, ואולי למצוא פיתרון - גם אם זמני -
לבעיה מעיקה ולוחצת קצת יותר.

אתה מבין, מאז שאני ילד, מספרים לי שנשים מגיעות מנוגה וגברים
ממאדים (או ההפך, אני כבר לא זוכר). בינינו, אף פעם לא הבנתי
כמה זה נכון עד שהתחיל הקיץ הארור הזה. יכול להיות שזה אפילו
התחיל עוד לפני הקיץ, אבל מה שבטוח זה שזה הולך ומחריף, והסוף
לא נראה באופק. ככה זה כשאתה קם בבוקר עם כרית ספוגה בזיעה, או
כשאתה מתיישב לרגע בשירותים ויוצא כשאתה סחוט ומזיע לפחות כמו
אחרי סאונה. שלמה ארצי מדבר על חום יולי-אוגוסט? נראה אותו שר
את זה עכשיו. מתערב אתכם שאחרי הבית הראשון באיזה קיבוץ בלי
מזגן הוא כבר מקלל את האם-אמא של האמרגן המניאק שסידר לו את
ההופעה הזו.

והיא בשלה. מתעטפת בלילה עם פוך. לובשת פליז עבה במיוחד כל פעם
שמתקרבים למשהו שדומה לקניון. עוד שנייה והיא מוציאה כפפות
וצעיף כדי להשלים את הלוק החורפי. זיעה? הצחקתם אותי. האישה
הזו מתנהלת כאילו שהיא גדלה באיסלנד, ומתייחסת לחום הישראלי
כאל גל קור מטריד בחוג הקוטב הצפוני. יכול להיות באמת שאנחנו
עשויים מאותו דם? בנויים מאותם תאים? כי משהו פה לא מסתדר לי
בראש. אם תשאל אותי, אני חותם לך שאחד מאיתנו הגיע לפה מהחלל
החיצון, ואני יכול לחתום לך שזה לא אני.

להדליק מזגן? הצחקת אותי. אחרי עשר שניות אני כבר שומע שקר לה
(לא משנה שהמזגן פועל בעוצמה נמוכה והיא נמצאת בכלל במרחק בטוח
של שני חדרים ממנו). אני, לעומת זאת, יושב סנטימטר לידו -
סנטימטר אחד, ריבונו של עולם! - ועדיין, בית השחי שלי מריח כמו
מערכת הביוב של תל אביב רגע אחרי שכל תושבי העיר קיבלו קלקול
קיבה קולקטיבי. העיקר שהיא קופאת, ועוד שנייה מוציאה את המפזר
חום מהבוידעם. רק זה חסר לי.

אז אני מתנהג כמו גבר ממוצע ומתפשר. מתפשר, לא מפשיר. פה מוותר
על מזגן, שם מוכן לאבד הכרה לכמה דקות, ובלבד שלא יהיה לה קר.
על ההנאות הקטנות של החיים מזמן ויתרתי. לא מסוגל לראות
טלוויזיה כי טיפות הזיעה שנוטפות לי מהמצח לרשתית של העין גם
ככה גורמות לכל הדמויות להתערפל ולהיראות אותו דבר; העיתון גם
לא מספק מפלט ראוי, כי דקה אחרי שאני מתחיל לקרוא אותו אני
מטפטף עליו כל כך הרבה שאפילו ראש הממשלה כבר צועק עליי
שאתנגב. ככה גם התגלגלתי לאן שהגעתי היום. אני חושב. אני זוכר
את הכול בחלקים מקוטעים, כל השאר די מטושטש.

אם יש דבר אחד שלגביו אני בטוח זה שקמתי הבוקר לעוד בוקר לח
בשנת תשס"ח. אחרי שתליתי לייבוש את הכיסוי של הכרית, החלטתי
לעשות מקלחת שהייתה אמורה להיות קרה, אבל בגלל שהיא שמה טיימר
על הדוד רתחתי לי מחום בשקט, מתחת לדוש. החולצה החדשה, שעד
לפני כמה ימים עוד הייתה גדולה עליי במידה או שתיים, נדבקה
אחת-שתיים לגוף, ולפני שהספקתי לצאת מהבית נקראתי למיטה לתת
חיבוק גדול ליפהפייה הנרדמת שלי, שנמה לה שנת ישרים (היא
מתחילה לעבוד מאוחר) עם קפוצ'ון וגרביים עבות. בדרך, כבר
הרגשתי סחרחורת קלה, והתבלטתי אם יש טעם לשתות מים לפני היציאה
מהבית, או שאולי גם זה חסר תכלית, שהרי בכל מקרה הגוף שלי
ילחית אותם החוצה תוך כמה דקות.

פסיעה קלה לחנייה ונכנסתי למכונית, שיותר מכל דבר אחר הרגישה
לי כמו מלכודת אש מתוחכמת במיוחד. מודל 2005 אמנם, אבל לקח זמן
עד שהמזגן עבד כמו שצריך, והשמש בינתיים טיגנה אותי טוב-טוב,
ברמות שאפילו זקני צפת לא זוכרים שכמותם. האמן לי, אם הייתי
יכול, הייתי מתקין על המצח שלי שני וישרים, שינגבו את אגלי
הזיעה שמסרבים לגווע.

והנה היום, בניגוד לשאר הימים בשבוע, פקק תנועה. מצאתי את עצמי
מעביר בין רזי ברקאי לשירים בגלגל"צ שכבר שמעתי לפני דקה, מקלל
את הפוליטיקאי התורן שמזבל בשכל לשדרן של רשת ב' ובסוף בכלל
שומע איזה דיסק. אחרי שהודעתי למשרד שאני אאחר, הפלאפון צלצל.
הצג הבהב "ממי" והרמתי בלי למצמץ פעמיים (גם לא יכולתי, הריסים
שלי נדבקו זה לזה מרוב הלחות).
"למה סגרת לי את הדוד?", היא שאגה מבעד לפומית הלוהטת, "אתה
רוצה שאני אקפא למוות?"
דגדג לי לענות לה שאני עוד שנייה נמס, ואם היא רוצה שיישאר לה
בן-זוג מומלץ שגם תתחשב בי לפחות פעם בשנה, אבל החום כבר עלה
לי לראש ואפילו לא הצלחתי להרכיב משפט הגיוני במחשבה, שלא לדבר
על להגיד אותו בקול רם. מלמלתי משהו והשיחה הסתיימה מעצמה,
ולשמחתי הרבה באותו רגע ממש מצאתי את בקבוק המים שהשארתי באוטו
אתמול בערב. הנה הזדמנות טובה להרוות את הצימאון, חשבתי בשמחה
ככה ביני לבין עצמי. אלא שמה שלא התאדה מהבקבוק הרגיש כמו תה
רותח וחסר טעם במיוחד.

הדבר הבא שאני זוכר זה את הצפצוף, אני כבר לא זוכר אם זה הגיע
מהפלאפון או מהנהג שנסע במכונית מאחוריי, והתעצבן מאוד על זה
שלא התקדמתי מטר שלם עד שיצרתי פער מטורף בפקק האינסופי. פתחתי
את העיניים וקראתי הודעת טקסט מתנצלת על זה שהיא התפרצה עליי,
ובמקביל נתתי לחיצה קלה על הדוושה כדי לא לעכב את האנשים
החשובים שעל הכביש. אחר כך הגיעה ההתנגשות כי נראה לי שהחום
הכריע אותי פעם נוספת והלחיצה הקלה הייתה כנראה קצת יותר חזקה
ממה שחשבתי. נו, מילא, גם ככה המזגן עשה בעיות. אולי הביטוח
יכסה גם את התיקון שלו יחד עם הפחחות והצבע?

בכל מקרה, כשפתחתי את העיניים שוב פעם כבר התעוררתי פה. אני
יודע שאני נראה נורא, אני מודע לזה שאני מצחין, אבל אני גם שמח
ששמרתי על שלום בית ושלא בזבזתי כסף על המזגן. מה אתה אומר,
דוקטור, שהמחיר של האשפוז והתיקון לרכב ייצאו הרבה יותר יקרים
מהמחיר שהייתי משלם על המזגן? אבל פואד התארח אצל לונדון
וקירשנבאום והדגיש כמה חשוב דווקא עכשיו לחסוך בחשמל. אז מה,
כל זה היה לחינם?

בקיצור, עזוב שטויות, דוקטור. אני רוצה לדבר עכשיו תכל'ס. אני
יודע שאני אחיה ושזו רק התייבשות קלה, ושמהתאונה - טפו טפו
טפו, מלח-מים מלח-מים - יצאתי בלי פגע ואני צריך לברך ברכת
הגומל. אבל אולי בכל זאת תשאיר אותי פה עוד כמה ימים, אפילו
שאני בריא? מה אתה אומר, זה יהיה ביני לבינך. אף אחד לא יידע.
מה זאת אומרת למה אני רוצה לעשות את זה בעצמי? חוכמה גדולה
בשבילך להגיד את זה כשאתה כל היום עובד בטמפרטורה של 16 מעלות.
נסה לגור עם חברה שלי יום אחד, נראה אותך גיבור.