[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








                        או: רבין ואנחנו

היינו, בעלי ואני, באוטובוס דרומה מביקור אצל אימא הזקנה
והחולה שלי, בקיבוץ צפוני יותר, ולאחר שעצרנו עצירת ביניים
באגד תל-אביב ושאלנו את עצמנו אם להצטרף להפגנה שנערכה באותה
שבת לתמיכה ברבין. אך מאחר שלא הייתה לנו מכונית כדי לחזור
יותר מאוחר - התחבורה נגמרת בשעה מסוימת ואולי לא נספיק עם כל
הבלגן בהפגנות להגיע לאוטובוס האחרון וניתקע בתל אביב, ויתרנו
על הרעיון והמשכנו הביתה.
האוטובוס התנהל כרגיל ואנחנו הקשבנו בחצי אוזן לשידור מעצרת
התמיכה ברבין שהתפרסמה כבר שבועות מראש, ושהייתה קונטרה לכל
העצרות האיומות נגדו. וקצת קינאנו בהמון האנשים השמחים שנמצאים
שם - זו הייתה עצרת שמחה, מלאה תקווה ואור. הייתה הרגשה שהארץ
שלנו עולה על דרך המלך ושבניגוד לכל הסיכויים, ולמרות כל השנים
האלה הארוכות של ארץ נצורה, סוף סוף קורה משהו טוב, אבל ממש
טוב. ויהיה שלום. ויחדלו להיהרג כל החיילים הישראלים הצעירים
הללו, ובנים מהמשק שלנו, ומהמשפחה, שנים על שנים, כמו הקזת דם
בלתי פוסקת, והפחד הזה כשבן הולך לצבא... שלוש שנים... אולי
כבר הבנים שלנו לא יצטרכו ללכת למילואים?
באוויר עוד הייתה ההרגשה הנהדרת הזו שהייתה כל השנה-שנתיים
האחרונות הללו, שאנחנו והשכנים מעבר לגבול נוכל לחיות בשלום.
שקורים דברים טובים. יש תקווה.

אני ישבתי בכיסא של האוטובוס ואוזני כרויה למחצה לרדיו. מירי
אלוני שרה שם את 'תנו לשמש לעלות' ישר מהעצרת של במת הנואמים
ופתאום משהו קרה שם. השירה נפסקה. נדרכתי, קמתי וניגשתי ליד
כיסא הנהג, שם הרדיו יותר ברור. אמרו משהו על יריות. שאלתי
מישהו באוטובוס: מה אמרו, מה קרה? ואז אמרו ברדיו שרבין נפצע
אבל מצבו לא חמור. מישהו ירה בו שלוש יריות.
פתאום הכול התרחש. שום דבר לא נראה בסדר. העולם התהפך!

הגענו לקיבוץ, רצנו הביתה והדלקנו טלוויזיה. אנשים, אנשים,
משטרה, בית החולים, הבלבול העצום ששרר, הרופאים, בלגן, פה, שם,
לאה רבין במכונית עם פנים מפוחדות. מהומה בטלוויזיה. המון
אנשים במקום העצרת, חושך, מדרגות, מישהו נתפס. אף אחד לא יודע
מה קורה. מהומת אלוהים. ופתאום זה: איתן הבר יוצא אל מול הצלם
ומולנו, מול כל העולם, בבית החולים, ואומר את המלים הנוראות:
ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה... וזהו. המלים האיומות נאמרו.

בלגן, בלגן, בלגן, לא ישנו הרבה בלילה ההוא.
היה צריך לעבוד למחרת אבל... טלפונים, התקשרויות, מה יודעים,
מה קרה... היה שוק, הלם, תדהמה כללית, דבר נורא ואיום קרה!
העולם התמוטט באחת. להמון אנשים. להמון זמן. זה נראה הזוי. לא
מתקבל על הדעת. אבל זה היה נכון. רבין נרצח.
האנשים בקיבוץ הסתובבו בפנים מוכות תדהמה, מעבירים מידע
בשבילים, כל תחנות הרדיו בעבודה פתוחות. למי היה ראש לעבודה...
מאזינים כל הזמן ונדחקים לרדיו. כל רגע, כל שנייה שיכולת לעמוד
ולהאזין. מה, מי, למה. למה. למה.
שום דבר לא היה ברור. הייתה ברורה רק ההרגשה המשותפת לכולם,
ששום דבר, לעולם, כבר לא יהיה בסדר!
בדחף ספונטני הלכתי למזכירות. אי אפשר היה לא לעשות כלום.
הייתי מוכרחה להיות שם, להשתתף בדבר הנורא שקרה לנו, לכל העם
הזה. שאלתי את המזכיר אם מתארגנת מהקיבוץ נסיעה לירושלים,
ללוות את רבין. שם יוצב הארון. והתשובה הייתה, שהיו עוד פניות
ומתארגנת נסיעה מקיבוצי המועצה באוטובוסים לירושלים, היום אחרי
הצהריים. האוטובוסים היו מלאים, הם יצאו בסביבות 5 ומכל ישובי
הסביבה נסעו, התארגנות ספונטנית. מהקיבוץ שלי נסעו מבוגרים
וזוגות צעירים גם עם שני ילדים בני 8 ו-10.

מה אני אגיד מה הרגשנו. איך אפשר לתאר את זה. זה היה שוק איום.
הייתה הרגשת בלבול, אבל, תדהמה. אבל לא רק אני, או הקיבוץ, או
התנועה הקיבוצית. כל הארץ הגיבה כך. אי-הבנה: את רבין רצחו?
האיש הזה, שבכל חייו הפרטיים, מגיל 17, היה מחויב למדינת
ישראל? איך דווקא אותו? והרי כל חייו נתונים לעניין הזה של
שמירה, בניית וביצור מדינת ישראל. רבין, שכאשר הייתי ילדה, לא
המון שנים צעירה ממנו - הוא היה מבחינתי משהו בין אבא לאח
גדול, להרגשתי - כבר היה בפלמ"ח, נלחם עם הטובים בבני ובנות
הארץ החל ממלחמת השחרור, תמיד בראש. רבין שלנו, שהיה אנחנו,
ישראל הטובה, היפה, העובדת, המחויבת עד כלות .המגינה עלינו,
הקצת יותר צעירים . ישראל הזו שאמי ואבי החלוצים חלמו ברוסיה
ובפולניה, שהשקיעו בבנייתה את חלבם ודמם ותוך הקרבת כל שאיפות
אישיות. הבן הנהדר האולטימטיבי שעליו חלמו. הוא היה אורי מ'הוא
הלך בשדות', אבל אורי ששרד את מלחמת הקוממיות. רבין שהוביל את
הצבא בכל המלחמות ובפוליטיקה השנואה עליו בצמתים הכי קשים,
במלחמות האלו, בשנים שעוד היינו מדינה קטנה שקיומה רופף ותלוי
על בלימה עם מעט נשק ובבידוד מדיני נורא, עם כל חדירות
הפידאיונים האלה והרציחות במושבים בלילות של נשים וילדים,
בשנות המרדפים, בפריפריה. הוא היה, כקצין צעיר, בשירות
המנהיגים יוצאי רוסיה בעיקרם שהובילו את המדינה בתחילתה בכ-20
השנים הראשונות לקיומה, ועם הרבה כבוד אליהם. ומאוחר יותר
כמנהיג בעצמו.
הדמות המהורהרת, המיוסרת משהו, שלקחה ללב כל הרוג, ושהשיר:
"כשאתה חיוור מצער, לא נרדם בחשכה, תן לי לדבר אליך, וללכת בין
צלליך..." צללי ההרוגים שכמפקד עליון על כל פעולה אי אפשר היה
להימנע מהם, דיבר גם עליו. ידענו (ויותר, אחרי מותו,
מהסיפורים) שגם הוא לא ישן לפני ואחרי פעולות. דואג לכל פרט,
עד האחרון בהם. השיר הזה מדבר גם עליו. ידענו את זה. כולם ידעו
את זה. רבין, שכבר בעמדת פיקוד גבוה - למשל כשר ביטחון - היה
מגיע לנידחים שבמוצבים, נפגש עם הפשוט שבחיילים ומברר מה חסר
להם בציוד, בחלקי חילוף, ברמת הפרטים הכי קטנים של טנקים,
למשל, ועד לרמת ציוד אישי, תחתונים וגופיות וכו'. והוא דאג
שיגיע אליהם! אישית. הוא הבין על מה החייל מדבר, הרי הוא היה
חייל בשטח בעצמו, המון שנים! הוא עבר בעצמו את כל המקומות
והנשקים הללו, והכיר כל בורג וכל דאגה של חייל פשוט.
רבין, שהיה עוד במלחמת השחרור, וקדש, וששת הימים - בכל המאבק
של המדינה הקטנה הזו לשרוד כשזה כלל לא היה ברור- וכל הזמן
חייל ומפקד, תמיד בעניינים, ובשטח. הוא היה גם בממשלה, אבל
המיאוס לא נדבק אליו. הוא היה פשוט ישר ונקי מדי. כל החינוך
הזה של הדור ההוא: לתת לארץ הכול!
הרבין הזה שתקשר עם חיילים פשוטים בני מושבי-פריפריה ויוצאי
ישראל השנייה והשלישית, ישראל, שבזמנו ובזמני מי שלא הלך לצבא
התחבא מאחורי הקירות, שלא יראו אותו, מהבושה. אלה היו רק בעלי
פיגור או נכות ובושה איומה והללו ניסו בכל דרך להתקבל בכל זאת
לצבא... ישראל הזו, שכאשר פרצה מלחמה כל מספר שנים, הישראלים
צבאו על השגרירות הישראלית בכל ארץ שבה נמצאו ועל שדות התעופה,
נדחקים לראש התור בכוח, תוך שעות, ועשו הכול כדי לחזור, ולא
היה מקום במטוסים החוזרים. שלא יתחילו את המלחמה בלעדיהם... רק
להצטרף ליחידה שלהם, ולא מעטים, אם היחידה שלהם כבר יצאה, חברו
ליחידה אחרת. אפילו המצליחים בישראלים, בחו"ל, מיהרו לחזור,
וגם נפלו במלחמות.
רבין היה שם, בכל הצמתים החשובים: מגמגם משהו - הוא לא היה חזק
בדיבור- רציני, מעורב ומחויב עד עמקי נשמתו, דואג, מוטרד עד
מוות מהאחריות, עושה הכול כדי שהכול ילך הכי טוב שאפשר, שההגנה
תהיה מירבית על כל חייל. -שלא לדבר כמובן על המדינה-גם 'לשכב
על הגדר' אם צריך. עבור החיילים שלו. והם ידעו את זה ואהבו
אותו.
וכשהוא היה שם, מודאג ולא ישן, אנחנו ישנו יותר בשקט. וכך כל
השנים הראשונות הללו, ואלו שאחריהן, כשישראל עבתה והשמינה
ופתאום הרגו לנו אותו. כמו איזה עוכר ישראל. רבין, שהיה אנחנו,
שהיה פניה היפות של ישראל, שהיה התגשמות החלום הציוני.

באוטובוס לכיוון ירושלים היה שקט. תדהמה זו לא מילה למה
שהרגשנו כולנו. דממה.
כשהתקרבנו לירושלים היה שטף בלתי פוסק לכיוון ירושלים, ים של
רכבים, אוטובוסים, פרייבטים, אנשים פרטיים הכל. ועוד ועוד. ים
של מכוניות. כולם זרמו לכיוון ירושלים. אבל היה שקט. הייתה
דממה, ממש לא טבעית. האנשים לא דיברו. כאילו כל העולם נפל על
הראש. זה לא היה יכול להיות נכון אבל זה קרה. פתאום, זה קרה.
הרגו אותו. את רבין.
הפנו את האוטובוס שלנו לעמוד בתוך שורה אינסופית של אוטובוסים,
אחד אחרי השני, לא כל כך רחוק מבנייני האומה. והיו בלי סוף
רכבים שנכנסו בשטף לא נגמר לירושלים, והיה שקט, שקט כזה. והיה
ים של אנשים.
ואני זוכרת אותנו, הערב כבר ירד, עומדים במשטח אינסופי, איפשהו
בכוונה להגיע לכנסת, לגעת, להיפרד ממנו. היה שם מגרש עצום עם
אנשים שלא זזו כמעט, זה היה נראה כמו שדה חיטה ברוח, בלי סוף
אנשים, כל עם ישראל. היו באותו לילה מיליון אנשים בירושלים.
המון המון המון אנשים. קיבוצניקים, מושבניקים, עירוניים,
חיילים, עדות המזרח והמערב, צעירים ומבוגרים, אנשים נשים וטף.
כל עם ישראל האמיתי, החי, העובד, שאהב את רבין והאמין לו
ושרבין היה שם תמיד בשבילו. והם באו מכל קצות הארץ להתאבל על
האיש הכי יפה שצמח כאן, ושהארץ הזו הרגה. זה היה דחף ספונטני
ואישי מאוד שהביא את כל האנשים האלה לכאן, להיפרד מרבין היפה
שלנו. המון עצום עמד, והיה צפוף אבל בדרך כלל לא דחפו. באור
הקלוש זה נראה כמו ים. אבל התקשורת לא צילמה את זה. את מיליון
הישראלים שבאו להיפרד. התקשורת הייתה בפנים, היכן שאנשים עברו,
מעבר לחבל, ליד הארון, כמעט אחד אחד, בלי אפשרות לעצור לדקה.
את ההמון העצום בחוץ איש לא צילם. לא לקחו בחשבון את דחף הלב
של העם שבא להיפרד ממנהיג אהוב, הכי אהוב שקם למדינה.
אף פעם לא הרגשתי מין יתמות כזו. גם לא כאשר נפטרו ההורים שלי.
אבל לא רק אני הרגשתי כך. המונים הרגישו כך: יתמות. פתאום
רבין, שכל השנים דאג לנו והיה ברקע, לא היה יותר. ומה יהיה
עכשיו? איך המדינה תמשיך בלעדיו! סוף העולם!
עמדנו שם שעות, שעות, ונראה כאילו שום דבר ושום איש לא זז.
'ים השיבולים' האנושי, זז קצת ימינה, וקצת שמאלה, ואיכשהו
נדחפנו לאט לכיוון מין גבעה מעל גינה מעל המתחם של הכנסת,
שהגדר שהקיפה אותה הייתה קרועה קצת. אפשרות לקצר קצת את התור.
ההתקדמות הייתה איטית מאוד. שעות. את הילדים כבר מזמן החזיקו
על הכתפיים - אחרת הם היו נמעכים בהמון שהיה גבוה מעליהם בראש
וחצי. ופתאום בא גל של דחיפות, מהנחשול האנושי הזה, ואני צרחתי
בכל הכוח: השתגעתם, לא מספיק מה שקרה בערד? אתם רוצים עוד
אסון? היה קל מאוד, אם ההמון היה מתחיל להידחף, להימעך בכמות
האנושית האדירה הזו, אם היית נופל. ואסון ערד היה טרי.
בסוף היינו בפנים, ועברנו, טיפין טיפין - האיצו בנו - ליד
הארון. ואי אפשר היה לעצור לרגע. והיה שם רק ארון מכוסה וקר
ולא איש חי שאפשר להיפרד ממנו. וזה היה הכול. ואחר כך יצאנו.
וביציאה מהכנסת, בחושך, על המדרכות, על כל מטר פנוי, הם ישבו:
בני הנוער. לעשרות, למאות, סביב נרות נשמה, על הרצפה, הנרות
הבהבו, קטנים, בשקט, והנערים ישבו בשקט, בחושך, וזו הייתה רק
ההתחלה. איך הם הרגישו כל כך חזק? הם הרגישו. עובדה. והם
התאבלו נורא. ובכו.
ואחר כך חזרנו הביתה בשקט, וכל העיר הייתה פקוקה אבל היה שקט
מוזר ולא דחפו. היה שקט בעיר, וברחובות, ובארץ ואלם ותדהמה
ודממה, ואבל ושוק, ורק רבין כבר לא היה.
ואחר כך ראינו את הנכדה שלו הג'ינג'ית בוכה בקבורה וכל הארץ
בכתה אתה. ושמענו את השיר המצמרר, שהוסב על שם רבין: "הו רב
חובל..." ואחרי זה ראינו את הנערים הללו, אלפים אלפים, כל ערב
עם נרות הנשמה, והקירות האינסופיים הללו שהם ציירו ונפרדו,
והפרחים, ושוב האנשים שחזרו עוד ועוד לכיכר ההיא, ומכתבים בלי
סוף שנשלחו לרבין וילדים כתבו לרבין וללאה, שקים של מכתבים,
מיליונים של מכתבים.

וכתבו על רבין בכל העיתונים, ונזכרו בכל פרט. וראינו את הפתק
שהיה לו, שאיתן הבר הקריא, האחרון שהוא החזיק, ספוג בדמו.
והתחילו לדבר ברדיו ובטלוויזיה. ודברו על הכול. שנה שלמה. זה
לא נרגע. ואף איש לא קם ואמר: זה אני, אנחנו שחינכנו ככה את
הבחור המבולבל ההוא שרצה להרשים נערה, ולרצוח את רבין היה הדבר
הכי טוב שהוא העלה בדעתו לעשות - כתוצאה מהחינוך ומהמסרים
שלנו, ואנחנו אלה ששלחו אותו, ואנחנו לימדנו אותו שרבין הוא
אויב העם ועוכר ישראל. אף איש לא קם...
וזהו. ולא היה ולא יהיה יותר איש כמו רבין.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
דינו, תפוס תהוא
שמאשר את
הסלוגנים ותביא
לי אותו.
לא, מטומטם, חי.
חי! אחרת איך
אני יסביר לו?


המפיונר
הקומפולסיבי


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/9/07 11:58
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איילה מף

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה