המטוס מרוסיה לא יבוא.
לא, הוא לא ינחת עכשיו.
הסנטור הטוב כבר מת
לבטח, בחורינו הטובים
טיפלו במים הדלוחים.

לא, אני מצטער כל-כך,
הם לא מחכים לנו שם
עם תה פושר ועוגיות של מלחמה קרה,
אין לאן ללכת, הג'ונגלים מלאים במשטרה!

לשתות עכשיו מהחבית צריך,
זה לא נורא, זה קצת כמו מיץ.
ילדים קטנים של אבא-דוב,
אין מה לשנוא עכשיו,
אין ברירה, רק לאהוב.

יש רוצח מטורף בעיר,
טוב למות, ביום הזה יותר בהיר.
אתמול התחוללה סופה,
עליתם השמימה בסערה.
ראיתי אתכם ילדים שלי, בניי,
ראיתי ולא שבעתי די.

הרוסים לא יבואו,
כבר לא נקפא בקור.
המשקפיים האלו משחירות אדם שיכור.
סוטה של מיץ, אבל טהור,
הבן של ישו הנוצרי.

אהובים שלי, שכבו יפה.
בשורות, שורות עוד נחכה
בכניסה לגן הציבורי.
נקבר
מאחורי או מלפני
גדר.

הם לא הבינו אותי בכלל נכון.
אני, שנתתי את כל כולי לכל כושון.
אני, בילדותי אפילו החתול של השכנים
היה זוכה להלוויה של מות קדושים.

אני חוללתי בכל יום ניסים,
אני, שנגעתי לכם במקומות הכי סמויים,
הכנסתי גברים להריון,
הקמתי זקנות זוחלות מהבטון.

עכשיו אני אומר ברמקולים לכולכם שלום.
השארתי אחרי יותר דם מסקורפיון,
או כל המשפחה של צ'ארלס מנסון.

השארתי רוחות של אמונה
ושדות שלווים של חיטה זחוחה.
רק שהילידים לא יתקרבו לחבית האדומה,
בבקשה.

לזכרם של 909 חברי "מקדש העם"