אהוב שלי,

עברו כבר כמעט חודשיים, אבל אני, בניגוד מוחלט למה שאתה חושב,
לא מצליחה להתגבר עליך. ההרגשה הזאת, של משהו שחסר לי בלב, חלק
שחסר לי בגוף, בן אדם שחסר לי בחיים, פשוט לא מרפה. היא רק
נהיית קשה יותר ויותר. כבר הייתי במצב של מעבר הלאה, כבר
הצלחתי להעביר ימים בלי לחשוב עליך, על מה שהיה לנו, על מה שלא
יהיה לנו יותר לעולם, אבל הכל חזר. הכל חזר, ואני מרגישה כמו
לפני חודשיים. הבכי, הדמעות, ההרגשה הזאת בלב שבא לי לצעוק
לשמיים, שבא לי לתלוש אותו מהמקום כי אני לא יכולה. לא יכולה
לכאוב יותר. ההרגשה הזאת, שאני לא מאחלת לך לעולם - של לב שבור
- הורגת אותי.
כל שניה של היום אתה אתי, בכל מקום, בכל זמן. אתה שם בכל מישהו
חדש שאני פוגשת ואתה שם כל פעם שאני מסיימת את זה. כי זה בעצם
לא אתה בכלל.

אני כותבת לך את המכתב הזה לא כי אני רוצה, אלא כי אני חייבת.
הדבר האחרון שאני רוצה לקבל ממך זה רחמים.

עבר עלי שוב לילה של חלומות עליך. לילה שהיה כל כך טוב, כי
היית שם אתי, כמו תמיד, כמו שאמרת שתהיה. לנצח. אבל אז שוב
בוקר במציאות בלתי נתפסת, שאתה לא שם יותר. חשבתי לעצמי, למה
זה לא שלי יותר? למה מישהי אחרת מקבלת את מה שאני אוהבת כל כך?
למה האהבה הזאת הפסיקה? למה ולמה ולמה... ולא הפסיקה להדהד
בראשי השאלה הזאת, שתמיד שאלת אותי, אם אני באמת אוהבת או שזה
רק הרגל. תמיד עניתי שזאת אהבה, מבלי לדעת אם זאת באמת התשובה
הנכונה. והיום, חודשיים בלעדיך, אני יודעת, הבנתי את התשובה,
ואני בטוחה בה ב-100 אחוז. אני אוהבת אותך. אוהבת כל כך שזה
כואב. אני אוהבת כל דבר בך, כל פרט בך, כל נמש, כל נקודה, כל
סנטימטר בגוף שלך וכל מילימטר בנשמה שלך. ואני מצטערת על כל
הדברים שעשיתי ועל כל מה שהייתי שכל כך לא אהבת כשהיינו יחד,
כי כל מה שהיה בעבר, קשור למה שאין לי היום, ואין לי דרך
להחזיר את הגלגל אחורה ואין לי דרך לכפר על מה שעשיתי ועל מה
שגרמתי לך להרגיש.

אני יושבת, אחרי כמעט חודשיים, באותו המקום שאתה ישבת, כשכתבת
את המכתב ההוא, מול דף לבן והרבה מילים, אבל מרגישה דברים
הפוכים לגמרי ממה שהרגשת אז, ומרגיש גם היום. אני יושבת מול
מסך אטום, ובוכה, בדיוק כמו אז, כשקראתי את המכה שהפלת עלי.
באותו רגע שהשמיים "נפלו" עלי. ומזמן לא בכיתי. מזמן. חשבתי
שהשלב הזה עבר, ואני מתקדמת הלאה ומצליחה לשים את הפרק שלנו
מאחורי - חמש שנים יפות שנגמרו רע - ולהתחיל תקופה חדשה שאמורה
להיות טובה הרבה יותר. אבל הדברים בעולם שלי נראים אחרת. שונים
לגמרי ממה שציפיתי. לא ציפיתי שאני ארגיש ככה אחרי חודשיים,
חרא כמו יום אחרי שנפרדת ממני. כואבת כמו שבוע אחרי שזה קרה.
עצובה כמו שבועיים אחרי, כשאיבדתי שליטה ורציתי פשוט לשכוח הכל
ולהיעלם מהעולם.

ציפיתי לעבור את זה כמוך. ציפיתי שהאהבה שלי אליך, הרצון שלי
אליך והתשוקה שלי אליך ידעכו ויעלמו... אבל הם לא. האהבה רק
מתגברת. אהבה גדולה יותר ממה שחשבתי שהיא באמת. הגעגועים רק
גוברים, כמו שלא חשבתי שאתגעגע אליך מעולם והרצון הזה, של
להיות אתך, משגע אותי. הכמיהה הזאת שלי אליך, לא נותנת לי
מנוח. אני מתגעגעת לקול שלך, לפנים שלך, לגוף שלך, לריח שלך,
למגע שלך ולכל מה שעושה אותך "אתה". מתגעגעת אליך, לבן אדם
שאתה.

זוכר את השיר ההוא, "מכל האהבות"? שיר שתמיד אהבתי כ"כ. השיר
הזה, מלווה אותי מהרגע ההוא, עד היום... וגם עכשיו, כשאני
שומעת אותו, אני בוכה, כי המילים מדברות כאילו עלי, כי כל מה
שאני רוצה, זה להיות שוב שלך...

אוהבת לנצח.

וגם היום, כמעט שנה וחצי אחרי, כשמתנגן לו השיר הזה, אני חושבת
עליך ו"צובט" לי בלב..