הוא מתחתן.. ואני חשבתי שאני אהיה יותר מאושרת..
הרי חיכיתי לזה כל חיי הבוגרים (בערך).

לראות אותו צועד לחופה, מלווה באמא ואבא,
לראות את ההתרגשות שלו בעיניים,
את העתיד בלב...
לשמוע אותו מברך, משקה ביין, אומר שהוא אוהב לנצח
שם טבעת,
מחייך,
מאושר!

חיכיתי לראות אותו רוקד. רוקד כאילו אין מחר,
חוגג את היום הזה, היפה בחייו..
חיכיתי להיות שם כשהוא שותה. שותה יותר מדי..
שותה, נופל, וקם..

רק חיכיתי..

אז מה שאני לא מבינה זה, שאם כ"כ חיכיתי, למה זה מעיק עלי?
למה היום היפה בחייו, הופך למעמסה על ליבי?

למה?

אבל כשיגיע היום הזה, עוד שבוע בדיוק, אני אעמוד שם איתו, מתחת
לחופה,
עם חיוך מאולץ (אולי), ואזיל דמעה.
כי אחי הגדול מתחתן (סוף סוף)...

דמעה, שאף אחד לא ידע למה היא שם באמת.


אורן,
אני אוהבת אותך!


אחות קטנה