היא פתחה את דלת דירתה, רטובה עד לשד עצמותיה מהסופה שבחוץ,
מחזיקה בקושי את השקיות מסיבוב הקניות השבועי שלה. רק היא
מסוגלת לצאת לטיול באלנבי בשיא החורף על מנת להשקיט את הנפש
בעוד זוג נעליים לאוסף. "נעלי מעצבים ב-42.6% הנחה" - לא תקנה?
בטח שתקנה! 6 זוגות תחתונים וחזייה ב-100 ש"ח, לא תקנה?! בטח
ובטח שתקנה!!

הדירה חמימה ונעימה. "טוב שסגרתי את החלונות" היא חשבה לעצמה,
בעודה מניחה את השלל על הכורסא בסלון. טיפות מים נטפו על הרצפה
והיא החלה מתפשטת בזריזות. חולצת סריג דקה נזרקת על הרצפה,
אחריה זוג מכנסיים שחורים, חזית תחרה, תחתונים עדינים, הכל על
הרצפה במן אנדרלמוסיה שכזו. היא היתה הבחורה הכי מבולגנת
בעולם. היא העידה על כך בעצמה. במגפיים בלבד, (יש לה איזה פטיש
לנעליים..) היא התהלכה לחדרה והחטיפה מבט לכוון המראה. היא
אהבה את ההשתקפות שחייכה אליה חזרה. שיער שחור חלק וארוך,
עיניים גדולות, גוף מעוצב כמעט בשלמות. היא החליקה על עצמה
סווטשירט שהיה זרוק על כסא ועשתה צעדיה לכוון המטבח. קפה חזק
כמו שהיא אוהבת הפיק עצמו ממכונת האספרסו. בתנועה קלה התיישבה
על הכסא, הפעילה את המוזיקה החביבה עליה, התמכרה לריח אדי הקפה
ונשמה לרגע.

צליל מוכר נשמע מכיוון המחשב. היא חייכה וחשבה לעצמה "גיא".
תמונתו של גיא הבהבה על המסך כאילו קוראת לה. היא התקרבה
למחשב, פתחה ההודעה: "אז מה העלית בחכת המבצעים" היום? וצחקקה.


גיא היה בן 27, סטודנט למשפטים באיזו מכללה נחשבת במרכז. הוא
תמיד היה שם בשבילה. הוא הקשיב לטענותיה כשחברות שלה היו
מציקות לה. הוא חיבק וניחם כשאייל - החבר הקודם - בגד בה עם
אחת העובדות שלו אחרי 4 שנים שהיו יחד. הוא צחק ורקד וצעק ועשה
פרצופים כשהיא ביקשה, סתם בשביל להעלות חיוך על פניה. הוא שכב
לצידה במיטה, אחרי שהיו מזדיינים, והיה נושך את שפתו התחתונה
עד זוב דם מתסכול. היא ראתה בו את החבר הכי טוב שלה. הוא ראה
בה הרבה יותר. תמיד אמר לה שהיא האישה של חייו והיא ביטלה אותו
בהינף יד, חשבה שהוא סתם מקניט אותה.

היא היתה בולעת גברים לארוחת ערב. יוצאת לדייט שונה כל יום.
בלילות טובים היא היתה מכניסה שניים, אחד אחרי השני, רק כדי
להרגיש שהיא חיה. הדירה שלה נראתה לפעמים כמו מוקד עליה לרגל.
והוא תמיד היה שם יום אחרי, עם הסיפורים וההתלהבות בעיניים
שלה, גומע אותה כמו כוס של קולה קרה ביום קיץ חם. כל יום, עם
אותה הצביטה בלב. "היא רק שלי אבל לא בדיוק" הוא היה אומר
לחברים שהיו מציקים לו על היחס שלו אליה, שלה אליו.

"אתה מתעלף אם תראה מה קניתי. מתי אתה קופץ?" היא ענתה לו חזרה
בעודה יושבת על המחשב, סיגריה דחופה לפיה וכוס הקפה למרגלות
המקלדת. "20 קטנות ואני אצלך, יש?" הוא ענה במהירות. הוא אהב
לדבר איתה כמו אידיוט. היא שלחה חיוך וירטואלי לאישור וסגרה את
חלון השיחה.

אחרי 20 דקות, כשנכנס לדירה, היא כבר היתה שרועה על הספה,
מכורבלת בתוך הפוך שמשכה על הרצפה ממיטתה. היא מלמלה לעברו
שיבוא לשכב לידה, קר לה. הוא חייך אליה חיוך אוהב, חלץ את
נעליו ונשכב קרוב לגופה החם. הקור שהביא איתו מבחוץ נמהל בחום
גופה. ריחה המשכר הפנט אותו, ערבול של שיער רטוב מגשם וריח
הבושם שנותר עוד מהבוקר על צווארה. הוא הרגיש שהוא מת ועולה
לגן עדן. היא התכרבלה לתוך חזהו בצורת כדור, וביקשה קצת
"נעימים" בגבה. הוא שנא את זה. שנא לקבל ועוד יותר שנא לעשות.
"נו, אל תהיה חמור. אני אעשה לך אח"כ בחזרה" יללה לכיוונו והוא
ידע שהיא משקרת אך חייך חיוך רך לעברה והתחיל בעבודה. "גם
דברים שאני שונא אני אעשה בשבילך" לחש לה. היא לא שמעה דבר. כל
כולה היתה מרוכזת בכפות ידיו מתחת לחולצתה, עולים ויורדים
ברפרוף על גופה, נוגעים-לא-נוגעים בעורה. הוא ידע בדיוק מה הוא
צריך לעשות בשביל שתאבד את ריכוזה. אחרי מספר דקות הפסיק. הוא
הרגיש שהוא לא עומד בקרבה ביניהם יותר. היא גרגרה כמו חתולה,
נעה בזרועותיו בעדינות, מתחננת לעוד. הוא סובב אותה אליו
בתנועה חדה, "רותם, אנחנו צריכים לדבר". "עזוב אותך דיבורים
עכשיו" היא סיננה לעברו והחלה מנשקת אותו בצווארו. עיניו נצצו
מעונג.
זהו. הוא שלה שוב. כמו שהוא ידע איפה לגעת בגופה על מנת שתפסיק
לבלבל במוח, היא ידעה בדיוק על איזה כפתורים היא צריכה ללחוץ
בשביל להשכיח ממנו את נושא השיחה שממנה ניסתה להימנע בכל
מחיר.
הוא הוריד את חולצתה כאילו רק חיכה לקרוע אותה מגופה, היא
התנפלה עליו כאילו לא היתה איתו עשרות פעמים בעבר. ידיים,
רגליים, שפתיים, וחום. ערבוב של צבעים וריחות, צלילים וקולות.
סצנת אהבה מושלמת מסרט הוליוודי עטור שבחים.
אחרי שעה קלה נרדמו זו בתוך זה במעין כדור אנושי אחד. נושמים
נשימות של יחיד בסנכרון מושלם.

בוקר.
הוא התעורר לבדו על הספה בסלון. "היא בטח כבר מזמן לא בבית"
חשב לעצמו. ריחה המשכר שעוד היה על גופו, הריח לו כעת כריח רע.
הוא התרומם וצעד לכוון המקלחת, שם שטף את גופו מליל האתמול. שם
במקלחת, החליט לעשות מעשה. הוא יצא עם מגבת כרוכה סביב מותניו,
ישב בשולחן המטבח וכתב שורה אחת בלבד. "רותם שלי, אני לא מסוגל
להיות איתך ככה יותר. מבחינתי זה הכל או כלום". הוא ידע מה
תהיה תגובתה. היא הבהירה את זה מספיק פעמים בעבר. הוא ידע שאין
טעם לנסות לשכנעה כמה טובים הם יחד. הוא ידע שלמכתב הזה תהיה
משמעות אחת מבחינתם - הוא לא יראה אותה יותר. הוא גם ידע שהוא
חייב לשים לזה סוף. אהבה בלתי מושגת היא הדבר הגרוע ביותר
שיכול אדם לסבול. הוא הצמיד את הפתק על מראת חדרה, זו שתמיד
מראה לה את היופי הכובש שלה, לבש את בגדיו ועזב. הוא ידע שלא
יחזור לשם עוד לעולם.

ערב.
היא חזרה מחויכת לקראת הדייט החדש שהעלתה בחכתה בזמן שחיכתה
בתור לבנק. עוד לפני שנסגרה דלת הדירה, צעדה לכוון חדרה והחלה
פושטת את בגדיה, זורקת אותם לכל עבר, משאירה אחריה שובל של
סימנים. כשנעמדה - כבכל יום - מול המראה במערומיה, איבדה בין
רגע את החיוך שהיה מרוח על פניה. היא לא ציפתה לזה. היא חשבה
שהוא יהיה שלה לנצח, או לפחות עד שתמצא מישהו ראוי יותר לרשת
את מקומו. היא הסיטה מבטה לאחור, חשבה שאולי הוא סתם מותח
אותה, רוצה לראות את תגובותיה, אך לא היה שם איש. דמעות החלו
נקוות בעיניה הגדולות. היא הושיטה יד לעבר תיקה, שולפת ממנו את
מכשיר הפלאפון שלה ומחייגת לגיא בידיים רועדות. אין תשובה.
מנסה שוב - אין תשובה. "פעם שלישית גלידה" היא אמרה בקול, מנסה
לשכנע את עצמה, אך אין תשובה. "לא עונה לי הא, הוא יראה מה זה"
חשבה לעצמה בכעס. היא שנאה שלא עונים לה. היא התלבשה בזריזות
וירדה לרחוב. מרוב מהירות שחכה את מפתחות המכונית בדירה ונאלצה
לתפוס מונית שהובילה אותה ישר לדירתו של גיא. היא טיפסה ברגל 5
קומות, בקושי מצליחה להסדיר את נשימתה. "סיגריות מחורבנות"
סיננה "מתחת לשפמה". כשהגיעה לדלת דירתו, דפקה מספר דפיקות
ומשלא נענתה, הרשתה לעצמה להשתמש במפתח שבארון החשמל. היא פתחה
את הדלת בפראות, מעיפה את שני המעילים שהיו תלויים על המתלה,
האחד מהם ורוד. היא לא ראתה את זה. היא הסתערה לכוון חדרו,
במטרה ברורה אחת.

אור נדלק.
שתי דמויות קופצות מהמיטה בבהלה, מנסות להסתיר את גופן הערום
מפני הזרה העומדת על סף הדלת. עברו מספר שניות עד שהבינה מה
היא רואה. עברו מספר שניות עד שהבין שזו היא העומדת בדלת. עברו
מספר שניות שהרגישו כמו נצח. היא הרימה את תיקה מהרצפה, זה
שנפל לפני כמה רגעים מידיה, הסתובבה ועשתה דרכה לדלת הכניסה.
גיא רץ אחריה, מנסה להרגיע את רוחה, להסביר. היא סירבה לשמוע.


"באתי להגיד לך שאני אוהבת אותך, אבל עכשיו זה כבר לא חשוב"
היו המילים האחרונות ששמע ממנה.

הדלת נסגרה.