הערת המחברת: זוהי התחלה, אני לא בטוחה של מה אבל יש לי רעיון
שמתגבש לאט. בין אם כסיפור קצר בהמשכים או סיפור עם ראשי
פרקים. בכל אופן אני מודה לכם על הסבלנות      דמי


"את שוב ממהרת", קול מוכר עורר אותי מהזיותי.
מצמצתי בעיני למול האור שהסתנן מבין עליו הגבוהים של העץ תחתיו
שכבתי.
ראשי הלם בחוזקה והרגשתי מחשבה סוררת מטיילת על ערפי. אספתי את
הנמלה הקטנה בידי והשלכתי אותה הרחק ממני. רוח קלה ליטפה את
פני בעדינות והחלטתי שהגיע הזמן לעשות מאמץ ולהתיישב.
לאחר מספר נסיונות הבנתי שאני זקוקה לעזרה, בדיוק באותו הרגע
זוג ידיים חזקות אחזו בכתפי ותמכו בי בעודי מתרוממת מהאדמה
הקשה.
"לאן את ממהרת שם בראש החמוד שלך?" שאלה אותי מילי.
"ברגע שאני אדע מה הדרך שבה אני ממהרת אגיד לך" מלמלתי חזרה,
עדיין מטושטשת קמעה.
עיניה הכחולות של מילי ננעצות בעיני במה שכבר כיניתי בעבר
כ"מבט חודר הנשמה" שלה, כאילו היא מנסה להבין מה מסתתר בי. לא
נעים לי להגיד לה שוב שהיא מבזבזת את הזמן שלה כי אין בי כלום,
אך בטרם אני מספיקה להוציא מילה מפי היא מחייכת, צופה מראש את
תגובתי וחוסכת אותה ממני כמו את תגובתה הרגילה שאני שוב ממעיטה
מערכי.
בהסח הדעת היא ממוללת קבוצה משערותי בין אצבעותיה הארוכות
ולפתע מחייכת שוב.
"אהא, הייתכן שמצאתי שערה לבנה?" היא אומרת בטון משועשע קלות.

"תני לי לראות!" אני מצווה עליה בפאניקה קלה ותולשת במהירות את
השערה המדוברת.
"זוהי רק שערה מחומצנת, מעצבנת אחת" אני זועמת עליה. היא צוחקת
למול רצינותי ואני מרגישה שפני מאדימות. צחוקה כרגיל מצליח לא
להשאיר אותי כועסת לזמן רב ובמקום זאת אני מוצאת עצמי מצטרפת
לצחוקה המתגלגל.
"לכמה רגעים חששתי שנעלמת לי" היא אומרת, כבר לא צוחקת והחיוך
שלה קצת חמוץ.
"כן, נו טוב, אני מרגישה שאני נעלמת לעצמי כל הזמן" אני מנסה
לשעשע אותה קצת, אך ללא הצלחה.
"אל תקחי את זה קשה, זה הראש הזה שלי שעושה בעיות אבל אני
שולטת במצב" אני מוסיפה מהר.
"את בטוחה שאת שולטת במצב?" היא מביטה בי שוב ועיניה הכחולות
עמוקות יותר עכשיו.
"כן, את לא צריכה לדאוג" עניתי, מנסה להשמע בטוחה, אך הקול
הקטן בראשי הודיע לי חגיגית שלא צלחתי במשימה. מבטה של מילי
מאשר את שחששתי.
הצללים כבר התארכו בזמן שדיברנו, ונצנוצי שמש אחרונים מבליחים
בין העצים כמו גחליליות זהובות במחול של פרידה. הרוח נושבת
יותר בחוזקה עכשיו וקור מצמרמר מתלווה בקצוותיה.
מילי קמה על רגליה, מביטה מספר רגעים סביבה ואז מושיטה לי יד.
"כדאי שנחזור לפני שיחשיך" היא אומרת.
"שמת לב שדמויות בספרים ובסרטים תמיד אומרות את המשפט הזה לפני
רגעים דרמטיים?" אני ספק שואלת ספק אומרת לה. צל של חיוך מבליח
לרגע על שפתיה לפני שהיא אוחזת בידי וגוררת אותי במורד הגבעה
אל עבר הרכב המחכה בצד הדרך.
אנחנו נכנסות מהר לרכב ומיד מרגישות מוגנות מפני הרוח המאיימת
שבחוץ. אני מתניעה את הרכב וקול המנוע המוכר ממלא את האויר.
מילי מוציאה בקבוק מים מתחת לכסא הנוסע ולוגמת בכמיהה חצי
מהבקבוק. היא מושיטה לי אותו ואני מחסלת את מה שנשאר.
היא מתרפקת בכסא באנחת רווחה ומייד שוקעת בתנומה קלה. אני
מדליקה את האורות ומכניסה להילוך, יודעת שבדרך הארוכה הביתה
עתה זה תפקידי להיות מחוברת למציאות.