כשתהיי לידו תחייכי.
כולם אומרים לך שיש לך חיוך כובש שכזה, תפוחי הלחיים שלך
נמצאים במקום - כאילו עוצבו בידי פסל. גומת החן שלך... המטריפה
הזאת - שמעבר לחינניות שלך מוסיפה גם שביב קטן של שטות, מחזירה
אותך לימים ההם.
השפתיים שלך, שכשאת מחייכת מושכות מתמיד. הוא תמיד היה אומר לך
שכשהוא רואה אותך מחייכת הוא רוצה לנשק אותך.
גם כשהיית עצובה היית מחייכת, אז למה?
למה עכשיו את לא?
הדמעות שהיו זולגות מעינייך הנוצצות היו בדרך כלל דמעות של
שמחה, וכשהיית לובשת תכלת, הן אפילו החמיאו לך נורא,
והאדמומיות שאת מקבלת בפנים.
היה לך קסם אישי משלך כשחייכת.
אנשים דמיינו לעצמם שאם חלילה תמותי, תמותי בנחת וחיוך רך
יצויר על פנייך.
ובשיבה טובה.

הוא לא ידע את הסיבה מעולם.
אמנם הוא מעולם לא היה מחייך. אבל ידעת לזהות את התקופות שבהן
הוא שוקע בדיכאון העמוק יותר שלו, כשהפנים הבינוניות שלו היו
חוטפות קמט קל באיזור של המצח ועיניו היו נעצמות לעשר שניות
לערך.
הוא היה נושם נשימה עמוקה ודורש ממך לעזוב אותו במנוחה, וגם
כשהסרת את החיוך מפנייך, היית קורנת. והוא הורה לך להפסיק
לקרון מולו. כאילו שיכולת לשלוט בזה.
כבר לא צחקת יותר מאז,
הצחוק הפך למאולץ, מלאכותי.
אפילו מהאתר הזה שאהבת לקרוא בו בדיחות היית משתעממת.
הוא טען שאת מתבגרת.

את לא אהבת את הבגרות הזאת, לא רצית לחיות כמו פיטר פן, אבל
איפשהו אהבת את החיוך הזה שלך.
כי בעצם כולם גרמו לך לחייך. עד שהבנת שהחיים זה לא צחוק.
אחרי זמן מה, כשכולם כבר חשבו שלעולם לא תחייכי שוב, וכבר
הפסיקו לתאר אותך מתה בחיוך הקליל הזה שלך - הוא בא אלייך.
חיבק אותך הכי חזק שרק יכול היה לחבק. וכמו רק שהוא יודע.
והוא לחש לך באוזן:
"תחייכי, כי רק ככה אבא אוהב אותך..."