גן עדן של תהיות.
חוסר אמונה, חוסר אכפתיות. העלמות פתאומית למקום של שלווה -
באגואיזם טוטאלי.

אי-ודאות מוחלטת בנוגע לסיבה, אין מכתב. אין דבר.
הותיר מאחוריו בית בנוי - אך משפחה מפורקת.
שתי בנות קטנות שקיפצו ורצו בכל הבית אז..איתך, עכשיו הן
יושבות בוכיות ועצובות על הספה. אוחזות בבובות שקנית להן -
והערך שלהן עכשיו יקר מכל.

תמונות מפוזרת בבית - כאילו את באמת שם.. בכל חדר, הדמעות
כאילו זולגות מעצמן.. ומכתב אהבה במיוחד בשבילה נותר על הפסנתר
- כאילו מחכה שתחזור להצילה.
וצלילים שיוצאים מתוכו פוערי-פיות הדוממים והבוכים.
והיא נותרה בודדה, כשהאנשים הכי חשובים עומדים מעליה ומלטפים
לה את הראש- אבל לעמקי הלב הם לא מסוגלים בכלל לרדת, ולהבין.
והיא נראית כ"כ קרובה - אבל חסרת אונים. כמו סיפור אהבה לא
גמור, שנכנס לתוך תיבת-פנדורה ללא פתחי חדירה, נעולה היטב
ובחוזקה ע"י מנעול עתיק ומתכתי.
הריח שלך עוד במיטה הזאת, הבשמים שלך עוד על המדף, הסקיצות שלך
על המחשב - וגם הנשיקה האחרונה שלך על שפתיה שלה.

כאילו אתה שם תמיד מסתכל, אבל בעצם הכל עדיין ריק וחשוך.
החיים עדיין ממשיכים, אבל ממשיכים אחרייך עם מה שהותרת, הכל
נספג בשטויות חסרות ערך לעומת היום האפרורי הזה שבו החלטת
"לצאת לחופשי", אתה הגעת לגן-עדן - אבל הן נשארו בגהינום.
כשדווקא במקום הכי יפה בו טיילתם בשבת בבוקר הפך למקום בו
החלטת לשים קץ לחייך, סוג של סגירת מעגל לא מובנת.


לא הכרתי אותך לעומק מעולם,
כאילו לא נתת לאף אחד בעולם להתקרב אלייך ולשקוע בך -
ובפסיכולוגיה המוזרה שלך.
אני רק זוכרת את מצבי הרוח המתחלפים שלך במהירות..
כאילו אם היית עכשיו בחיים ומסתכל אחורה, היית בטוח שמה שעשית
זוהי שטות גמורה..

אבל אתה כבר לא קיים מספיק, ודעותייך לא שקולות כבר, והנצחיות
הזאת שנראית איטית מתמיד רק מקשה על ההוה השטני הזה.
נשארה רק תמונה בראש שלהן - של עינייך הבוהקות.