ריח חזק של טיגון בבוקר, במיטה הנמוכה עטורת הסדינים הלבנים.
היא הקיצה משנתה עקב זמזום פעמון הדלת, מזמזומים קצרים וקטנים
עד לזמזומים ארוכים וטורדניים.
קמה במהרה ממיטה -מסתבר שלא ידעה מה פשר הדחיפות, הציצה בחור
שבדלת ו...
הוא עמד שם.
הבית הפוך, מלוכלך, הסדינים לא הוחלפה כבר שבועות ספורים, היא
עצמה אינה נראית במיטבה. נראתה כמו דב שנתפס על חם ישן שינת
צהריים מתוקה במיטתו.
היא לא ידעה היכן לקבור את עצמה, מהר רצה למראה לסדר את השיער,
בעודו ממשיך ולזמזם בדלת, היא מהר רצה למקלחת - לוקחת עפרון
שחור ומעבירה במהירות בפס דק עינייה הירוקות.
יוצאת מהמקלחת רצה מהר אל הדלת - פותחת אותה.
הוא לא שם יותר, שומעת טריקת דלת מכונית.
יוצאת החוצה בריצה :
"שי! שי! חכה.."
הוא כמעט והתניע, ראה אותה מנופפת בידייה בזוית העין.
הניד בראשו והשפילו, נשף אויר קלות וחייך חיוך קליל.
"הבטחתי שאני אבוא היום, והינה באתי.. החלק שלך בהסכם היה
לפתוח לי את הדלת.." עקצץ
היא חייכה בבושה וסמנה לו לעלות אליה חזרה.
שניהם נכנסו, הדירה הייתה נראית חצי פרוצה, כאילו באמצע
תנועה.
הוא הביט בדירה בעלת הפוטנציאל האדיר, ודמיין את עצמו חי בה.
היה נראה לו די נחמד, הוא הביט בשרון הישנונית..
היה לו חשק עז לחבק אותה ולומר לה כמה הוא אוהב אותה, ושלשום
על החוף- הוא פשוט הרגיש שהיא יכול להעניק לה את כל חייו
בתמורה לחיוך שלה, להאהבה שלה.
היא הייתה בבייבי-דול הורדרד שלה, והוא כאילו מובך להראות כ"כ
טוב על הבוקר בעוד שהיא "שכחה" ממנו, אבל עדיין - היא נראתה
טוב.. אפילו יותר מתמיד.
"היה לי ממש כיף על החוף.." היא קטעה את מחשבותיו
"גם לי.. מאוד." הוא הביט לה בעיניים לאורך זמן, והיא - שלא
יודעת אם להמשיך או פשוט לקחת צעד אחד אחורה.
"אני מצטערת שאני ככה לא לבושה ולא מאורגנת.. פשוט .. אתמול
עבדתי עד מאוחר והעניינים התגלגלו ו.." אמרה בעודה צובטת לעצמה
את הבייבי-דול
"חח..די,די..את ממש לא צריכה להתנצל, האמת שאת נראית ממש טוב
ב..פיג`מה הזאת." וליטף לה את הלחי.
הוא לא היה מסוגל לעמוד בזה יותר.
היא אחזה בידו וחייכה הפעם חיוך ממש גדול.
"קפה?" שאלה.
הוא הוריד את ידו ממנה ואישר את הזמנתה.
הוא התיישב על הספה וניסה להרגיש נינוחות, הוא מאוד קיווה שהוא
לא התפרץ לה ככה לבוקר הקסום שלה.
היא באה עם שתי כוסות הקפה, והוא קם לעזור.
"אהבתי מאוד את הציור שם.. היא דומה לך."
"זו אני.. ידיד קרוב שלי צייר אותי, לא ממש דומה אבל.."
"זה דווקא כן דומה," הוא לא הפגין התלהבות יתר.
שניהם התיישבו על אותה הספה, היא הרימה את רגליה ושילבה אותן,
התיישבה מולו, היה לו ריח ממש טוב.. והאור של הבוקר אפילו הטיב
עם מראהו, הוא נראה אפילו יותר נבוך ומבוייש ממנה.
היא התקרבה אליו, אחזה בעורפו בשתי ידייה ונתנו לו להרגיש הכי
קרוב שרק אפשר, הכי היא.. הכי חלק ממנה.
"יום אהבה שמח," היא לחשה לו.
ירדה לו אבן מהלב, היא זוכרת למה הוא כאן ואיזה יום היום.
"יום אהבה מדהים ביותר כשהוא איתך."
היא התקרבה עוד יותר וזו הייתה הנשיקה הכי חמה ותשוקתית שהייתה
לה אי-פעם. הייתה איטית, לא קשה, רכה..
הוא אחד במותנייה ולא רצה לעשות כלום מלבד לנשקה.
היא חיכתה שהוא יתחיל לזרום יותר מידי, ושהיא תעצור בעדו - כדי
להיות אלגנטית, נשית, לא ממהרת.
אבל זה לא בא.
הוא פשוט לא רצה כלום מלבד לאהוב אותה.
בזמן הנשיקה הוא פקח את עיניו והביט בציור שלה, ראה אותה צוחקת
מולו, צחקוק חמים. כאילו מכיר אותה כבר המון זמן.
ליטף את תלתליה ברכות, וריח של דאודורנט מתוק בער מתוכה, ריסיה
כאילו מרקדות לצלילי הנשיקה התוססת הזאת, והיא בעצם הסוכריה
המתוקה שלו.
פתאום הוא הבין שהוא כל הלילה לא ישן רק כי חיכה בקוצר רוח
לרגע הזה, ושאין הוא עומד לבטל אותו בקרוב, אין הוא מתכוון
להפסיק להיות איתה.
הוא הפסיק לנשקה לרגע, הביט בה:
"זה ישמע לך מופרך, אבל.. את פשוט הדבר הכי מדהים שיכול היה
לקרות לי. אני מרגיש שאני כל כולי שלך. ואני באמת רציני, זה לא
איזה משפט התחלה גרוע, זה מה שהלב שלי מרגיש. אני כל הלילה
חיכיתי לרגע הזה..והינה אני פה יושב מולך בבית שלך וגורם לך
להרגיש המלכה שלי."
היא סוג של נמסה, אבל עדיין דאגה לשמור על קור רוח, לא להראות
נלהבת מידי.
שניהם נעמדו, והיא ניגשה וחיבקה אותו הכי חזק שאפשר, כאילו
אומרת לו במגע את המסר "גם אני מרגישה ככה". הוא הרגיש את כל
גופה נוגע בשלו, והיא את גופו בגוף שלה.
ליפפה את ידיה סביב צווארו, והוא אחז במותנייה כמו מפסל כד
בעדינות, בעדינות.
ולבבותיהם פועמים כמו סוסים הדוהרים במירוץ, תכף יוצאים החוצה
מהגוף ומתאחדים ללב אחד גדול.
הוא שאפה את ריחו לריאותיה- כאילו אחזה בו מבלי לאפשר לו לזוז
ממנה-
ככה ברכות ובאיטיות, בצעדים חרישים צעדו להם לחדר שלה. התיישבו
על המיטה והתנשקו בעדינות.
"אני אוהבת אותך." היא לחשה לו באוזן.
"אתה המתנה שלי לשנה הזוועתית הזאת, אתה ההוכחה לכך שהיה שווה
למה לחכות."
המעיטו במילים, נתנו לנשמות לעשות את שלהן -
התעלמו מהיום הזה, מהבלגן הזה, מהגהנום הזה שנקרא "חיים", ורק
רצו להרגיש ולטעום האחד מן השנייה והשנייה מן השני.
ובסוף, אחרי הכל- כששניהם כבר נרגעו :
"אני מאושר שיש לי אותך.
מאושר. כל-כך." |
