אין כמו לשמוע את השיר שאת הכי אוהבת ברדיו  בבוקר בדרך ליום
הלימודים הרגיל שלך..
פתאום סתם ככה,
שיר ששנים לא שמעת - והשיר הזה, הוא בין השירים האלה ששכחת
שקיימים, אבל תמיד מזכירים לך את אותה התקופה.

   איך שהוא הקדיש לך את השיר הזה פעם ברדיו, ואמר :
"אני רוצה להקדיש את השיר הזה לשירה, החברה שלי.
שירה, אני אוהב אותך."
ואת היית על סף בכי, כי זה לא ממש היה בתכנון, מבחינתך.
והוא לא היה אדם רומנטי במיוחד. ובטח שלא רגשן.

עכשיו, כשהשיר הזה מושמע שוב ברדיו, ואת מחכה בציפייה לדעת מתי
הוא יחזור.
יחזור אלייך, ואת תגידי לו עד כמה את מצטערת, ושטעית בהחלטה
הסופית שלך לגביי האהבה, וזו עדיין אהבה מבחינתך. ושאין לך שום
ספק שישר אחרי שתסיימי את הלימודים שלך תתחתנו ותקימו משפחה.

או לפחות שיחזור מישהו דומה לו. הוא, שגרם לך להרגיש הכי טוב
בתקופה שהייתה אמורה להיות הכי נוראית. מישהו כזה, שידא לרפא
את הפצעים ולהפוך אותם לאהבה.

ובאותו השיר, הציפו אותך מיליוני זכרונות, הבושם שלו; המבט
הבוגר שלו; איך שהוא היה נוהג ללטף לך את הכתף; שהיה שורק שיר
ילדים כדי לשבור את הקרח ביניכם כשהייתם רבים; השיר הזכיר לך
את עצמך אז.. איתו.

לא מבינה למה עשית לו את זה.
ומי את בכלל שתתני לו להרגיש ככה.
ככה מושפל.
עד כמה שהוא אהב, ועד כמה שלך לא היה אף פעם מה להגיד - בגלל
הספקות המחורבנים שלך.

בלילה לאחר הפרידה הוא פשוט ישב בספסל שמול הבניין שלך במשך
שעות בתקווה שתצאי והוא יוכל לדבר איתך, לברר, להסביר,
להבהיר.
לא יצאת מהבית.
ובגלל זה לא ידעת שהוא ישב שם, הוא בכה כמה פעמים. בכה, ועצר
את עצמו.
ואת יודעת טוב מאוד שהוא לא אדם המביע רגשות, ובטח שלא מזיל
דמעות.
אפילו כשסבא שלו נפטר הוא לא הזיל דמעה,
רק כשהוא ידע שאת עוזבת. וכנראה לתמיד, באשמתו.


השיר הזה עדיין מתנגן,
ואת לא יודעת איך לקבל אותו.
מתגעגעת לתקופה, לאהבה.. או שבעצם.. מתגעגעת אליו ?
נשאבת שוב לאותו הריח של הקטורת שהוא היה שם בכל פעם שהיית באה
אליו,
נכנסת למעגל האהבה הבלתי פוסקת, הדיבור. המגע.
וכל תו ותו בשיר גורם לך להרגיש צמא. אולי אפילו  מ ח נ ק
בגרון.
אחרי שלוש שנים.
שלוש שנים.
שנים של דחייה, אהבה ששגשגה - גדלה, כבתה בליבך ונבלה בסוף
בליבו שלו.
ואת
כמו טיפשה רצת..
רצת למצוא עוד אהבה שכזו.

ולבסוף..
        מצאת שיר.

את השיר שלו.