את אמרת שטוב, הנה את הולכת לך לחפש את המבוקש,
יצאת מהדלת ריחנית מתמיד - ולבושך היה הדור כ"כ.
חשבתי שאני קופצת עלייך ומחבקת אותך באותה השנייה - למרות מה
שאמרת.
אמרת שהנה, טוב.
טוב לך ממש ואין לך מה לדאוג יותר... כשזה יגיע, זה יגיע.
ואני אוכלת את עצמי מפבנים, לא יודעת מה זה טוב בשבילך ומתי
הוא או היא או זה יגיע (או תגיע כמובן).

סגרתי את הדלת אחרי שאמרתי לך את ה"להתראות" הכי חינני
שיכולתי, נעלתי ונשענתי עליה.
נשיפה.

הלכתי להחליף בגדים לקראת השינה, והמבט שלי היה מבואס מתמיד.
חשבתי אולי הפעם הייתי מצליחה להוציא מתוכי משהו מיוחד, שאת
תאהבי ותעריצי כ"כ... וזה כנראה לא קרה. האצילות שבך הורגת
אותי, את מאופקת ושאובה כ"כ.
היית ממש דמות לשאוב ממנה השראה, לקבל דוגמה. מודל מושלם
לחיקוי.
יש שהיו קוראים לזה אהבה.

כנראה רציתי הרבה יותר ממה שקבלתי.
נשכבתי במיטה, מתהפכת משמאל לימין, מימין לשמאל, מהגב לבטן,
מהבטן לגב.
בכל דרך לא נרדמתי, חשבתי על מה יהיה...
מנגינות שלמות התנגנו לי בראש וסרטים שונים הוקרנו מולי, ראיתי
אותי ואותך -
בתחנת הרכבת. מדברות עלייך, על החיים שלך.
ואני... אני מוקסמת כ"כ מכל התהליך המוטרף הזה שעברת ושעודך
נשארת כ"כ מעודנת ונהדרת. יושבת ונשאבת לתוך החיים שלך ולא
רוצה לספר על עצמי כלום... כי זה לא יעניין כלל.
ואת מלטפת לי את היד ואומרת, תודה...
ואני, אני לא מבינה מה תודה, אני הרי נהנית להקשיב לך.
ואת אומרת שאת שמחה שפגשת והכרת מישהי כמוני, ושיש לי לב זהב
שלא מוצאים בכל יום. ואני בכלל מתמוגגת.

את יפה... כל כך יפה.

הפנטזיה הושבתה לרגע, שעון המעורר התחיל לצלצל ואיתו גם הייתי
צריכה לקום.
יום חדש התחיל ועוד 5 שעות אני אמורה להתראות איתך.

אני נושכת את שפתיי מול המראה, מסדרת את שיערי, מושכת פה צובטת
שם...
הכל נראה...
סתמי מידי.

אז נכון אני משקיעה פרק זמן קצר מהחיים שלי בשביל לכתוב משהו
שלא תקראי לעולם, אבל אני מרגישה שאני ממלאה את עצמי מבפנים
ושיהיה טוב.
אולי אלמד ממך כמה דברים, ואדע איך להרגיש אצילית ויפה ואולי
אפילו אספיק להכיר אותך מקרוב.