הלוואי ואתה תישבר ראשון.
תיפול על הברכיים ותגיד "טעיתי!" לא תאמין שאתה בגובה הרצפה.
תזיל דמעות כמו ילדה קטנה שמשכו לה בצמות.
פשוט תעמוד מולי ותבכה, תתחנן , תנסה להראות את הצד שלך וכמה
שזה היה נכון.
שאולי אז , פעם , זה היה רלוונטי אבל עכשיו זה ממש לא.הרי אתה
קובע מתי משהו רלוונטי ומתי לא.
שתיקח את היד שלך ותתפוס את הפנים, כאילו לא יודע איך אתה במצב
הזה.
שתנסה לעצור את הדמעות בכדי לדבר ואחרי דקה הכל יתפרץ החוצה.
שהלחיים שלך יהיו מבריקות מרוב דמעות.
שתודה שאתה טעית, שעשית מעשים בלי לחשוב עד הסוף, שאתה לא יודע
למה לקח לך כל כך הרבה זמן.
שתמיד אמרו לך דברים ואתה בטיפשותך רק שמעת אבל אף פעם לא באמת
הקשבת.
אח"כ, אחרי כמה דקות כאלו, אתה תנסה להתאפס על עצמך בכדי להיות
יותר ברור,
תבלע את הרוק שהצטבר בחלל הפה ותגיד "אני..אני... " ויהיה לך
קשה להמשיך.
אני לעומתך עומדת שם אל מולך בפנים קפואות, כאילו מחכה שתסיים
להסביר את הצד שלך.
ושאתה מתחיל לבכות אני איתך, לא מסוגלת להביט בדמעות הענקיות
האלו, מפנה מבט.
אבל עדיין לא זזה ממקומי עם  הפנים חצי קפואות.
אתה תופס את היד אבל אני עושה תנועה של הרחקה - אתה ממש
נישבר.
מניח את הראש על ירכיי , אני מרגישה איך הדמעות שלך שוטפות
אותי.
הלוואי ותשבר ראשון.