אב המנזר נראה לי דומה יותר לאדם חסר בית, מאשר למנהיג המקום.
ניגשתי אליו. "שמי יצחק", אמרתי, "ואני מעוניין להיות נזיר."
"זה מנזר זן", אמר אב המנזר, "מה לך ולזן?"
"קראתי פעם משפט בספר זן", אמרתי, "שמתאר את מצב האדם המערבי
כצמח עקום שצריך להקשר למקל כדי לחזור לצמוח ישר. אני מרגיש
שאני צמח עקום, שהתפיסות שלי מלוכלכות באגו, בהשוואות, ביצרים
שאיני יכול לשלוט עליהם. באתי לכאן, בכדי שהמנזר שלך יהיה לי
מקל שאוכל להקשר אליו, ולנקות את התודעה שלי."
אב המנזר הביט בי שעה ארוכה. הוא הצביע החוצה, מעבר לחלון, על
בקתה קטנה. הבטתי בו עוד זמן, עד שהוא הרים את אחד התיקים שלי,
וזרק לי אותו בראש. הרמתי את הדברים שלי והתחלתי ללכת לעבר
הבקתה.
ליד הדלת הוא קרא לי, ושאל:
"מאין לצמח עקום יש מושג על מקל?"
עמדתי לענות. "תחזור עוד שבועיים לפחות", הוא קטע אותי.
הארוחות הוגשו בחוץ, וכל מה שעשיתי כל היום, זה רק מדיטציה
והכנסה והוצאה של אוכל ושתייה. "לצמח עקום אין מושג על מקל",
אמרתי כעבור שבועיים, "אך האדם יכול ליצור בתודעתו את הזיקה
בין צמח עקום למקל. כי שני המושגים מוכרים לו היטב. אדם שנמצא
בחיפוש רוחני ומביט בעצמו, יכול לראות בוודאות את הדרך העקומה
בה הוא מתפקד ולבחור לעצמו דרך ריפוי, מקל, ש"תיישר" אותו."
חשתי גאווה גואה בי. המורה הביט בי בעיניים נוצצות ובאצבעו
הורה לי על הבקתה שלי. מה? זה לא נכון?
במשך היומיים הבאים התקשיתי למדוט, הצלע התחתונה שלי בצד שמאל
זכרה היטב את מכת מקלו. זה היה סיוט. וזה שיגע אותי. כל היום
בבקתה של מטר על מטר, לישון ולמדוט. היו נזירים שלא ישנו, רק
עשו מדיטציה. לא קמו אפילו לשתות. אולי הם התרגלו לישון
בישיבה. התחלתי לדבר אל עצמי. רציתי לעזוב, אבל לא היה לי לאן
לחזור. לאן יש לי לחזור? למדוד את עצמי ביחס לאחרים, להתגאות
על ציונים טובים ולשנוא את עצמי על ציונים גרועים? לשנוא
אחרים? זה חרא. זה הבל. זה לא נכון. גם אם אני אמות פה בבקתה
הזאת מרוב שעמום, אני לא חוזר לחיים ההם.

דפקתי בדלת של אב המנזר, כעבור כחמש דקות הוא הציץ החוצה הביט
בי וחייך אלי. עמדתי להגיד לו שמצאתי את התשובה לשאלה שהוא נתן
לי, ושלצמח עקום אכן אין שום מושג של מקל. איך בעולם של צמח
בכלל יכול להיות משהו שדומה למקל, צמח רק אוכל ושותה. מה שאין
בעולמו, נשגב מבינתו. גם לאדם, כמו לצמח, אין שום מושג לגבי מה
שירפא אותו. איך לאדם עם נפש מזוהמת, שכל מי שהוא רואה סביבו
מזוהם ומסומם באשליות של כסף וכוח, ואף פעם לא מאושר באמת.
מהלב. איך לאדם שגדל בסביבה כזאת יכול להיות מושג על משהו אחר?
מאין לו שקיים אושר שאינו תלוי בדבר מה חיצוני? אין לו מושג,
ומי שקושר את האדם למקל זה אלוהים, הגורל, זיכרון עמום של
מהותנו, שרואה את התמונה המלאה ומכוון אותנו באמצעות המקריות,
לתרופה שתרפא את נפשנו, למקל... כן! הרגשתי שהבנתי סוף סוף.
אמנם פקודת הדיבור ניתנה כבר מהמוח, אך לפני שפי נפתח, ממש רגע
לפני. נפל מבטי על משהו מזעזע. צמרמרות קרה עברה בעורפי. אש
חזקה אחזה בקרבי, רציתי ל צ ר ו ח... יחד עם חיוכו הייתה אצבע
מונפת. אצבע משביתת שמחה. אצבע מקוללת, שהצביעה על הבקתה שלי.
אוי, איך שהייתי שמח לכרות לו את האצבע הזאת.
 
מחשבות מחשבות. כמו חשמל במוח. אי אפשר להתרכז בשאלה אחת?!
זיכרונות קופצים. אני ילד בשכונה שלי, מסתכל על כולם משחקים
כדורגל. משהו יורק עלי. אני בתיכון מסתכל על החבר'ה משחקים
כדורגל, מתכננים את הבילוי בערב... למה להם להזמין אותי לשחק
איתם, ממלא אני לא יודע לשחק. אין לי ניסיון... לחזור!
לחזור... צמח עקום, מקל.
כל החברים שלי מסיימים תואר ראשון, מוצאים עבודה טובה, קונים
דירה ואוטו. ואני... ד י !
ד י  כבר עם ה ז ב ל  ה ז ה! צמח עקום... להתרכז בשאלה.

עברו שבוע, שבועיים, חודש. המחשבות נחלשו והייתי צלול יותר
ויותר. לא הלכתי לראות את אב במנזר, לא היה דבר לחדש לו. גם אם
אדע את התשובה, אני אדם שהוא עבד למחשבות סרק, לתעתועי פחד,
לשטיפת מוח של עבר. למה לי לעזוב את המנזר. מה יש לי לחזור.
ולאן?

כעבור חצי שנה דפקתי בדלת. דרך פתח צר של כעשרה סנטימטר הציצה
האצבע של אב המנזר, מצביעה על הבקתה. נשמתי עשר נשימות. ספרתי
עשרים ציפורים.
א י ך  ל ע ז א ז ל  ה ו א  י ו ד ע ?
דחפתי את הדלת ונכנסתי. "עוד לא אמרתי לך כלום! צעקתי, איך אתה
יודע שהתשובה לא אצלי?"
"התכוונת להגיד משהו?"
"כן", עניתי.
"אז התשובה לא אצלך."
הוא הרים את אצבעו. הבטתי בה. וראיתי את האצבע שכולם תמיד
הצביעו בה עלי.
ונשכתי לו אותה. נשכתי אותה כל כך חזק עד שפי נתמלא דם. עד
שהרגשתי את העצם שלו בין השיניים שלי. הרמתי אליו את עיניי. כל
הזמן הזה הוא לא זז. לא צרח. לא התנגד. עמדתי מולו מלא בושה.
אדום. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי. הייתי מלא בדם. המורה הזקן
של המנזר, עם עצם במקום אצבע. חייך, ושאל:
"משהו השתנה?"

דפיקת לב.
דפיקת לב.

הבנתי!
ונפלתי חסר אונים על הרצפה.

הוא הביט בי, "איפה אתה נמצא?"
הכנסתי את אצבעי לפי. ונגסתי בה עד זוב דם.


1998