"לא איש מאמין ולא בן מאמין אנוכי, ובכל זאת אספר את הסיפור
הזה"

משפט הפתיחה של "יהויכין" מאת ג'ררד לה-פייר הוא ספקני, כמעט
פקפקני. בזכותו של הספר הזה להתקיים, ובכל זאת ראוי לכל אדם
המתעניין בדבר קיומה של משמעות כלשהיא לחיינו לקרוא בו.
יהויכין הוא אחד מהמלכים האחרונים של ממלכת יהודה, לפני כיבושה
הסופי בידי הבבלים. בספר מספר יהויכין על מה שעבר עליו מהרגע
בו שכב לראשונה עם אשה ועד היום בו הגיע כשבוי לבבל, כעשר שנים
לפני חורבן בית המקדש הראשון. יהויכין הוא אדם חסר אמונה, לא
רק באלוהיו, המתואר בספר כדמות חיה ובועטת, אלא גם בעצמו
ובעמו. הוא מולך בצורה אפאתית, אינו מוכן ליזום דבר, ועם זאת
הוא מתווכח ויכוחים רבים עם יועציו, עם הנביא המקומי ירמיהו,
עם אלוהיו ועם עצמו.

"כואב לי, היא אומרת, ואני מרפה. יומיים לאחר מכן השליכו אותה
אל האש"

הספר זורם, מותח ומרתק את הקורא. הכתיבה בגוף ראשון יוצרת
הזדהות עם המספר, למרות חוסר הרגשות שלו, דבר המעלה שאלות
בנוגע לרגישותנו אנו. מי יכול להזדהות עם אדם חסר רגש שכזה?
כפי הנראה, כולנו.

"ולבסוף, אני המלך. כמה נפלא, כמה נורא. כמה משעמם"

לה-פייר הוא אחד מהסופרים הצרפתים העלומים של דורנו. ספרו
הראשון, "חלומות של לילה אחרון" (1978, בעברית 1989, הוצאת
סתר, תרגמה: נעמי קורן), יצא תחת שם העט 'פיירו', וזכה להכרה
מינורית ביותר בעולם. דווקא בישראל הצליח "חלומות" מאוד, אך
הדבר לא תרם להצלחתם של ספריו הבאים שפורסמו בשמו האמיתי:
"מחול עכשיו" (1980, בעברית 1989, הוצאת סתר, תרגם: יהושע
לוזאן), "חלפים" (1987, בעברית 1991, הוצאת רימצקי, תרגם: לאון
חביב), וספרו הקודם "תאור של ארון הקבורה שלי מבפנים" (1990,
בעברית 1998, הוצאת ספרים לחברות, תרגם: יהושע לוזאן).

"רק הטבע שנראה נפלא ממרומי הבהמה. רק בבל הנהדרה שנראית נורא
ממרום שנותיי. רק האלוהים הנראה משעמם. אם אפול מעל גב החמור
ידרוס אותי סוסו של שר הצבא. אם לא אפול אגיע לבור הכלא בבבל.
סעודתי בכל מקרה תינתן לי מידי המלך דבר יום ביומו כל ימי
חיי"

התשובה שנותן יהויכין לשאלת המשמעות המסתתרת במשפטי הסיום
הללו, אותם אומר המלך כאשר הוא ניצב בשעריה של עיר הבירה
הבבלית. המשפטים הללו מתכתבים עם המובאה הקודמת. למעשה לה-פייר
עונה בשביל יהויכין: אין ערך טוב או רע להיותך מלך, אין ערך
לדבר. מה שיהויכין מגלה בסופו של דבר הוא שהחיים ימשכו עד
שייפסקו, וזהו בעצם הערך היחיד שקיים - לאכול מידי המלך, זאת
אומרת להיות קרוב למחשבה הטהורה ולאכול מידה, כמו שמתואר באחד
הויכוחים באמצע הרומן:

"חייכי, אני אומר לה, חייכי, והיא מחייכת. ואלוהים על יד האח
נאנח: אוי יהויכין, אוי, מי שמך למלוך. ואני: ומי שמך למלוך,
זקן? מי שיצר אותי הוא אתה, ואתה נוצרת על ידי מה? ואלוהים
נאנח. אני מנשק לה על שפתיה. האלוהים חוצה את החדר ומתיישב על
קצה המיטה: מי, אתה שואל? אינני יודע. וכי אתה יודע מי יצר
אותך? אין יצור היודע את יוצרו. אני לוקק את שדיה. אני מעביר
שפתי על בטנה. אני יורד עוד למטה. אלוהים מצטרף אלי בכך, והיא
גונחת. אנו ממשיכים. לבסוף היא מגיעה. היא רואה את אלוהיה ואני
מנשק את שפתי אלוהי. היא רואה את מי שיצר אותך, אני לוחש לתוך
פיו וללשונו. מיהו שיצר אותו."

יהויכין, מאת ג'ררד לה פייר, הוצאת סתר, תרגמה: נעמי קורן,
317 עמ',  77 ש"ח

ביקורת פיקטיבית, על רומן פיקטיבי, שנכתבה לסדנה