היא קרה. ואפלה. ואין בה מנוחה. היא טורפת את שנתי,
חלומותיי... ואת אמיתית ממנה. פרטית. לדוגמא: לך אני אקנא,
לה...
את מבינה?

היא לא באמת שלי, אני לא באמת שלה. זה רק בחלומות ש... שאני
נמשך בנשיכותיה, נטרף. את בהקיץ שלי, את בהכרה שלי, את באני
היודע והמובן. ההגיוני.

ודאי גם לך יש אחד כזה. גבר שאת חולמת אותו לחייך, לגופך. איך
הוא נראה הגבר הזה? בוודאי גבוה ומוצק. גוף חלק? פנים אפלות
מעוררות יצרים כמוהם. מתי הוא בא אלייך, האיש הזה? לפני שאת
מתעוררת או בראשית השינה, או שהשיא שהוא מביא אותך אליו, אותו
אלייך, מעיר אותך באמצע הלילה ואת רועדת, חשה אותו בין הסדינים
עד שהוא אוזל ואת נרדמת שוב?

גם כשאני לידך? גם בלילה שבו את ואני שברנו אחד את רעבונו של
השני, הרווינו צמאון, גם אז הוא בא בחלום? בחיזיון? וכשאת
מתעוררת תוך שנייה הוא נמס בין רגלייך כי פניי צמודים לפנייך?

או, או שגם בלילות כאלה הוא נשאר לכמה שניות, אפילו דקה,
ובלילות כאלה אנחנו שלושה במיטה, אחד לא חושד בכלום, אחת
יודעת, אחד יודע את זו שיודעת.

לך אני אקנא, לה... לעולם לא. היא באה לכל מיטה של כל גבר, בכל
לילה. את כולנו היא מלטפת ומנחמת לשנייה, לרגע היא אמא, ואז
היא טורפת בשגעון את חיינו, מושכת אותנו בסחרור.

לראשונה היא באה כשהייתי נער (מאמינה? הייתי נער) בליל קיץ כבד
ומתקתק. כמו ברק חם ומחשמל היא באה, חודרת למוחי ברעבון. אין
נשים כמותה. כל הנשים כמותה. היא האהבה של אפלטון.

מה לא הייתי נותן כדי להיות אפלטון. מה לא היה נותן כל גבר כדי
להיות אפלטון. אפלטון של האהבה.

כך שאת שלי, אני שלך. שניים במיטה. שניים בשמיים. לשנייה,
שניים בברק. ואז אני אחד ואת אחת, עד שיבואו אפלטון והאהבה.