אני יושבת בפאב עם מוזיקה רועשת באוזניים.
הראש מסתובב ותמונות עוברות מולי כמו סרט ישן וקטוע.
הוא מגיע עם החיוך הביישן שלו ונותן לי לשתות מים בטעם קוקוס.
אני נבלעת לתוך ההזייה הזו, לתוך החלום בלהות הזה.
הוא מזמין לי צ'ייסר - "לחייך" הוא אומר ואני מחייכת חיוך
טיפשי.
הוא נעמד מולי וכל רגע משנה את הבעת פניו, מנסה להגיע אליי.
אני משעשעת את עצמי מכל העניין ומשחקת לו עם הראסטות. " אני לא
יכול יותר, אני עומד להתפוצץ פה על הרצפה" ואני חושבת לעצמי -
"המשימה הושלמה יוסטון, הוא מספיק מוכן כדיי להכיר אותי
באמת".
אותי באמת.
אנחנו נכנסים כמו מערבולת לתא, הכל הרגיש כמו טורנדו מסחרר
ואני נשבעת שאני לא זוכרת כלום. כלום חוץ מהמבט שלו, מסתכל
עליי כאילו אני פסיכית או משוגעת וזה אפילו עוד יותר משעשע
אותי וגורם לי להמשיך להתעלל בו ולהכאיב לו והכל כלכך כחול.

במכונית אני בוכה כל הדרך הביתה. אני כלכך לא רוצה להגיע
להתמודד איתי. להתמודד איתי ועם השדים שלי.
"בישלתי לעצמי עוד לילה חסר חלומות" אני חושבת.



לקח לי שלושה לילות לגלות מחדש את בעיית השינה שלי.
שלושה לילות מאז שעזבת, שלושה לילות ואני עדיין מרגישה אותך,
את הלב שלך, פועם צמוד לחזה שלי בעוד שאני מנסה להדביק את הקצב
לשווא. עדיין מרגישה אותך נוגע בי, משנה אותי.
הורג אותי.
אני מסתכלת מסביב וכל דבר מזכיר לי אותך. הקירות מתמוטטים
מסביבי.
אני נזכרת במבט שבעינייך ואיך שהוא גרם לכל הפחדים להתפוגג.
זה הלילה השלישי מאז שעזבת והשדים שוב חודרים לי לחדר, מנסים
למצוא מקום בחשכה.
אני מרגישה את זה מגיע כמו סערה, כמו גל ענקי שמאיים לשתוף
ממני את כל הקליפות, מותיר אותי עירומה מול כל הסיוט הזה שלא
נותן לי מנוחה.
ואתה,
אתה עדיין מבטי בי עם העיניים המשוגעות שלך.

חיים כחולים, אלכוהול כחול ומים בטעם קוקוס.