[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








על הדלת שלו כתוב: "כאן גרים בכיף אסי וליהי" על שלט מעץ כזה
עם ציור של פרצופים מצחיקים. חרא. חשבתי. הוא נשוי. דפקתי.
הוא פתח אחרי שתי שניות. לבוש גופיה ומכנסי גי'נס. לעס את
התפוח והסתכל עלי. הסתכלתי חזרה. נסיתי להחליט אם יש לו עיניים
ירוקות או כחולות, אבל לא היה מספיק אור בחדר המדרגות. הוא
פחות חתיך מאשר בטלויזיה, חשבתי אבל עדיין שווה.
הוא חיכה שאגיד משהו. "כן?" אמר.
"אה. אני מהמכונת כביסה."
"את?"
"כן. למה?"
"חיכיתי לטכנאי."
"אני הטכנאי....ת". את ה-ת' הוספתי בהיסוס, אחרי איזה חצי
שנייה.
הוא המשיך להסתכל.
"את לא לבושה כמו טכנאית."
משכתי בכתפיי ולא עניתי. הוא לקח צעד אחד אחורה ונתן לי להכנס.

נכנסתי לדירה. קטנה. מימין פינת אוכל קטנה כזאת עם שולחן
מהירושה של סבתא רוזה. כלים בכיור. בעיקר כוסות קפה. מאפרה עם
סיגריות.  מצד שמאל סלון קטן כזה עם ספות ירוקות ושולחן סלון,
האח הקטן של שולחן האוכל. פורמייקה ארבעה נגרים. היה ריח כזה
של מקום סגור. כמו בית של זקנים. ציפיתי ממנו ליותר.
הוא לקח אותי למן מרפסת שירות קטנה דרך חדר האמבטיה. המכונה
עמדה בצד, בתוך שלולית מים. היא הייתה ישנה, קצת חלודה. לא
הכרתי את המכונה הזאת, התקרבתי קצת יותר ואז זה היכה בי.
נעצרתי כהלומת רעם.
"מה קורה?" הוא שאל.
לקח לי כמה שניות לענות.
"מאיפה יש לך את זה?"
"מה?"
"מאיפה השגת את המכונה הזאת?"
הוא נראה מופתע מהשאלה.
"מה זה משנה?"
התקרבתי אליה והשוטתי אליה יד רועדת. נגעתי בה. ליטפתי אותה
בחרדת קודש. זנוסי אם אס 415 זי 1963. מהדורה מוגבלת. בבאצ'
הראשון התגלה פגם בתוף שגרם להפסקת היצור לאחר 70 מכונות בלבד.
הפגם היה מזערי. משהו בתרכובת הנירוסטה גרם לשינוי תצורה לא
מתוכנן שהשפיע על משקל התוף הכולל, כאשר הוא הכיל כביסה
מעורבת. הסכנה הייתה שבכביסת פשתן מעל ל-3 ק"ג הרתע של התוף
בזמן הסחיטה היה גורם לו לרדת מהתושבות שלו. הדבר מעולם לא קרה
בפועל, אבל גילוי הפגם היה אסון ליחסי הציבור של זנוסי, בסדר
גודל של טביעת הטיטניק. הסיפור הפך למיתוס שעבר בין כל טכנאי
הכביסה. לא היה אחד שלא שמע על "השבעים" ולא היה אחד שראה אחת
מהן. חוץ ממני. עד היום.

פתאום קלטתי את העיניים שלו עלי. הוא לא אמר כלום. רק הסתכל.
עצמתי את העיניים נשמתי עמוק ונחתתי.

"אז מה הבעייה במכונה?"
הוא הרים את הגבות.
"את בסדר?"
"כן, כן."
הוא שתק איזה שנייה, והמשיך להסתכל עלי. אחר כך הוא אמר:
"לא יודע. היא לא מנקזת המים. התוף מלא. ותסתכלי מה קורה פה,
על הרצפה."
"אוקיי. אני אצטרך פה קצת עזרה, בסדר?"
הוא נראה נדהם כשהורדתי את החלוק מגבת של הולמס פלייס ותליתי
אותו על הידית של הדלת. הוא גם מאד התרשם מחליפת הצוללנים שלי.
"אני צריכה לטפס פנימה. תן לי שנייה יד."
הוא הושיט לי יד. שחומה ושרירית. הורידים שלו בלטו בחינניות.
מגניב. ידעתי שהיד שלו תראה ככה. תפסתי אותה. את היד השנייה
השענתי על לוח הבקרה, וטיפסתי פנימה לתוך התוף. הורדתי את
המסכה והשנורקל על הפנים וצללתי פנימה.
היה חשוך בפנים. בגלל שהמים מעורבים בסבון הם נורא עכורים, ואי
אפשר לראות כלום בתוך התוף. יש כל מני תרגולות שמלמדים אותנו
בקורס טכנאים, שמאפשרות לנו להסתדר. מהנסיון שלי ידעתי שכדאי
להתחיל דווקא במקום הכי קשה להגעה: פתח המסנן שנמצא למטה,
בתחתית התוף. עליתי אל פני המים הורדתי את המסכה והושטתי אותה
לאסי. "תחזיק שנייה".
הוא לקח ממני את המסכה. אני עצמתי עיניים, לקחתי אויר וצללתי
שוב. את החלק הזה עושים באמצעות מישוש בלבד.
הקפדתי להיות צמודה לדופן התוף. זה החלק המורכב והמסוכן ביותר:
לקבוע בעזרת מישוש בלבד את  מיקום פתח המסנן. הדבר מתבצע על
ידי העברת היד על הצלעות של התוף. בשבעים, זכרתי, כשליבי הולם
מהתרגשות וגאווה, התוף לא ממש עגול, אלא פחוס מעט בקטבים. (כמו
כדור הארץ, יכולתי לשמוע את המדריך הראשי אומר). המרחק מהדופן
בנקודת הייחוס, שנמצאת בזנוסי שלושה סנטים מהצלע הרביעית,
למסנן היא 78 ס"מ, שנמדדים בעזרת סרגל אישי מיוחד עם שנתות
בולטות, אותו מקבלים בסיום הקורס.
לקח לי שנייה אחת לחשב את הנקודה בה נמצא המסנן ואת זוית
הזינוק שלי אליו, ואז בדחיפה קלה, ניתקתי מדופן התוף ופתחתי
בצלילה לעבר המרכז.


בגלל שאנחנו צריכים להיות מסוגלים לשהות מתחת למים במשך רגעים
ארוכים, אחד הדברים הראשונים שעובדים עליו בקורס זה תרגול
נשימות, בשיטה שמבוססת על טכניקות של שולי פנינים באיי
האוקיינוס השקט. הייתי מאומנת ומיומנת. אולי גם בגלל זה, לקח
לי רק שבריר שנייה להבין שמשהו לא היה בסדר. משהו לא הרגיש
נכון.
התוף התנדנד בצורה מסוכנת והחל לנטות הצידה. קפאתי במקום.
הייתי צריכה לחשוב מהר: הפגם בשבעים! אני צריכה לנוע בתנועות
קטנות ומדוייקות כדי לא להפר את האיזון שיגרום לתוף, שכבר נטה
בצורה מסוכנת, לרדת מהתושבות. למזלי כבר הייתי קרובה לגראונד
זירו. נעתי לאט ובגמישות. יכולתי לראות מרחוק כתם כהה בקרקעית:
פתח המסנן. הושטתי את היד בתנועה איטית וזורמת, נזהרת לא לעורר
גלים במים מסביבה. הצלחתי לגעת במסנן.

משכתי את עצמי בעדינות והתמקתי מעל הפתח. הצלחתי לפתוח את
המכסה בשתי טפיחות קלות, ובפנים מצאתי את הסיבה לכל זה: גרב.
הגרב הייתה מקופלת ומכורבלת בתוך עצמה, תקועה עמוק בתוך פתח
המסנן. ניסיתי לשחרר אותה בעדינות, כדי לא להשאיר סיבים. הכל
היה  צריך להיות מאד מדוייק. משכתי אותה לאט לאט, עד שמשכתי את
כולה. באותו רגע הרגשתי זעזוע נוסף. לעזאזל! קפאתי שוב במקום.
התוף התנדנד בצורה מסוכנת במשך שבריר שנייה, שבו, לו הייתי
נושמת, הייתי עוצרת את הנשימה, ואז, בתנועה שנדמתה לי
כאינסופית, הרגשתי שהוא נוטה וחוזר למקום. שחרור הגרב גרם
למשקל של התוף להתאזן לכוון הנגדי, הבנתי לפתע, והרשיתי לעצמי
לחייך בהקלה, בשיניים חשוקות.
רק עכשיו שמתי לב שהראות שלי עומדות להתפוצץ והלב שלי רועם
באזניי, אבל מהרגע הזה - הכל היה פשוט. דחפתי את עצמי בתנועה
זהירה ומחושבת למעלה ועליתי אל פני המים. אסי עמד מעל המכונה
ולטש עיניים בפתח התוף כשראשי הופיע לפתע, הפה שלי פתוח ואני
מתנשמת בכבדות. "את בסדר?" הוא שאל בבהלה.
"אחלה!" התנשמתי. הושטתי יד. "בוא, תעזור לי לצאת."
הוא עזר לי לטפס מעל לוח הבקרה. איך שנעמדתי על הריצפה לייד
המכונה, נשמע פתאום קול גרגור עמוק מהתוף, וצליל של מים שוטפים
בזרם חזק. שנינו הפנינו את הראש למכונה: המים התחילו לרדת
במערבולת. תוך שניות מעטות התוף היה ריק.
"זהו? תיקנת את זה??"
משכתי בכתפיי בביטול וחייכתי, מקפידה להחביא את הגרב שלו
מאחורי הגב. בידי השנייה משכתי אלי את חלוק המגבת והתעטפתי
בו.
"רק עוד כמה עניינים פרוצדורליים" אמרתי, משתדלת להשמע אגבית
ככל האפשר. הוא הנהן בצייתנות.
הוצאתי מהכיס בלוק דוחות, עט ומצלמה, ובאותו זמן, בלי שירגיש,
דחפתי לשם את הגרב הרטובה. הוא הסתכל על המצלמה במבט שואל. "זה
בשביל תיק לקוח" הסברתי לו. מנסה להשמע משכנעת. "הוראה חדשה של
מכון התקנים." זה עשה עליו רושם. "אבל אני יכולה לשלוח לך
עותק, אם תתן לי את האמייל שלך." הוא הנהן שוב, ונראה כאילו
ההסבר מספק אותו.
הסתכלתי דרך העינית ותכננתי פריים שיתפוס אותי ואת אסי עם
המכונה, כך ששם הדגם ייראה בבירור. אחר כוונתי את המצלמה על
טיימר, שמתי אותה על ארון הכביסה ולחצתי על ההדק. מיהרתי
ונעמדתי על יד אסי. נשמע קליק. חזרתי למצלמה ובדקתי את התוצאה.
זה היה בסדר. החזרתי אותה לכיס החלוק.
עכשיו פתחתי את בלוק הדוחות. מילאתי את שם הלקוח, דגם המכונה
(חייכתי לעצמי בהיסח דעת כשעשיתי את זה), התאריך והשעה. אחר כך
סובבתי אליו את הדוח. "תחתום פה" אמרתי. הוא חתם. "וגם פה.
ותכתוב גם את השם, " הוספתי, והוא כתב וחתם. "ואתה יכול להוסיף
גם את האימייל שלך, אם אתה רוצה עותק מהתמונה," הוספתי בתקווה.
הוא רשם. החבר'ה ייהרסו מזה.
"יופי." אמרתי. "סיימנו כאן."
הוא לווה אותי לדלת. וכשהגענו הוא פתח אותה בשבילי. איזה
ג'נטלמן.

"תודה רבה!" הוא אמר, וחייך אלי את החיוך השובבי, המדליק הזה
שלו.
"בכיף" אמרתי. התכוונתי לזה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם אבא שלך
ערומקו איך זה
שיצאת וורוד?




גפילטע פיש
מתעניין באפרוח
וורוד


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/9/07 10:22
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
קרמיט מ. לב

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה