ובאוויר יש ריח של מים פושרים. כשהיא פושטת את בגדייה הכבדים
ונשארת בבוקסר וחולצה קצרה קרה רפויה, מדליקה את המאוורר
ושואפת לתוך פנייה את כל האוויר הקר הנע. הלהבה בתוך המנורה
משתוללת עם כל הרוחות הפנימיות. מזמן הבינו שלא יוכלו לשלוט
בה, לכוון אותה, להבין את שיגיונותיה. והיא מטילה כתמים
אדומים-כתומים-צהובים על הקירות. מזהיבה את הבד הסגול התלוי על
הקיר בו קפואים ציידים מוקפים כלבים בחיתוכים שחורים חסרי
פרטים.

אמרו לו ש-כל השכונה הזו תיהרס, והדחפור הראשון ינגוס בבית
שלו. לסבא-רבא שלו היו אדמות ועסקים במרכז העיר שבעזרתם היה
יכול לבנות על האדמות שכונה קטנה לכל המשפחה הקטנה וצאצאיה.
דבר לא נשאר כעת. רק ביטוח לאומי. הג'אז מתנגן תמיד ברקע, עשה
לו קאמבק קטן. שינויים עם כל רוחות השמיים, שלעיתים חושפים
שורשים עתיקים, ומחליטים גם לעקור אותם. הוא משתרע על המיטה
ובודק עין בעין את הנמצא בחדר. ה-וילון הסגול, המיטה הנפתחת,
הארון הלבן, מסכי הטלוויזיה והמחשב, כיסא המנהלים... מנהלי
צעצוע. הוא חושב שהיה צריך להתקלח במים קרים. גלי חום מכים
בפניו, כפות רגליו מזיעות.

היא מגרדת את כף-רגלה, בין האצבעות, ושומעת פילוסופים קטנים
מדברים בחוץ בנימה שיכורה מעט על הדרך הנכונה לחיות. להיזהר
מטלוויזיה... לבנות חיי דת וריחוק... פס על הבלי החיים...
זומבים מסתובבים ברחובות, זומבים. אם הבשורה תבוא מהתמימות
הכנה והשואפת לניקיון, מה טוב. אבל היא חשבה שהאמת חמקמקה מדי
מכדי שתיתפס ביד. החיים, הם מורכבים הרבה יותר, ויד לא תתפוס
את כל הצבעים בהם. והיא עייפה. היא עייפה מכל אלה שחושבים
ש-להם ורק להם התשובות, מכל משיאי עצות החינם... היא קולטת
שהפילוסוף הקטן מסווג אנשים שכמותה בתואר "עכברים מסוממים."
לרגע מבליח בה כעס קטנטן, אבל כבר עייפה מלכעוס. בסך הכול נער
עם רעיונות בשמיים, תמים, חושב שעוד רגע יתפוס את כל העולם
בביצים.

אני נזהר לא לגעת בזעם שלי, מחפש את הסוטול והשלווה, והיא באה
אליי מהסלון, אומרת אנחנו עכברים מסוממים. מסוממים או לא, עוד
מעט ימחקו את השכונה, אני אומר. זה יהיה כמו לגור בארץ אחרת.
כמה שאנחנו חכמים... היא אומרת בקשר למשהו אחר, ומשתתקת לכבוד
"תרקידי אותי לסוף האהבה" של ליאונרד כהן. אני יודע שזו אהבה
שקטה, ליקוק פצעים, רגע לגעת רגע לברוח, ולפחד תמיד שהצד השני
יברח. היא שמה יד על בטנה, מודדת חשה את נשימותיה, כמו ילדה
קטנה שמשחקת ברופאה. אבל אי-אפשר לתפוס את האמת, היא אומרת,
כמו שאי-אפשר לתפוס את האלוהים. אצל בני-האדם... האמת לא
קיימת. אני מדליק סיגריה, מניף אותה מעל ראשי. היא מבקשת קפה
הפוך, ואני קם לאט, אבל בחפץ לב. גם לי אעשה קפה קטן, טורקי
קטן, במרפסת מול שמיים, סיגריות ויין.

והפחד גואה כשחושבים יותר מדי. לעולם לא תצליח לתפוס את הלהבה,
היא אומרת ומשתרעת על הכיסא הקשה, מול החלון. העננים תמיד
יחלפו מחליפים שמיים, וגם אם נדמה שבמסכים דברים משתנים, לא
הרבה משתנה ממש ברחוב. אותם מילים שנאמרו גם לפני עשרות שנים,
אותם חיפושי דרך צרים ורחבים, ואותה יהירות ואותה ענווה. העבר
שולח ידיים ארוכות לתוך ההווה ותוקע אצבעות לעתיד. אבל השמיים
הם לא משתנים. גם לא הרחוב.

אני אוהבת אותך באמת, היא חושבת, אבל לעולם לא אגיד. ולמה לא
תגידי? שלא תברח ותברח ותברח מתוך יהירות ותחשוב היא תמיד תהיה
שם, היא תמיד תתפוס אותי. חמקמקה כמו מים, שולחת קילוחים דקים
של חוסר ביטחון לתוך לבך. שלעולם לא תהיה אדיש, שלעולם תתאמץ.
כואב אבל בסדר, היא שומעת אותו, כל עוד שנינו כאן.

איזה מילים הביא לך עכשיו... היא חושבת משועשעת ומציירת את
הרישומים העירומים על הדף החלק הלבן. והוא חושב לעשות עוד
מקלחת, הפעם קרח, להתמוסס מהראש החם לתוך הסתממות ריקנית לבנה.
עכברים מסוממים הוא אמר, היא כועסת לרגע, ומניחה. גם כן, הוצאת
לשון הרע. אבל אין אלכוהול בארון ומלבד סיגריות וקפה אין אף
חומר מטשטש בבית. אז הוא מושך כיסא מתחת ללהבת התקרה, מרים את
מגן הזכוכית שבקושי רב מנסה לשמור עליה, ומשחרר אותה לאלף
כיווני שמיים. אם תרצה תנחת פה, עם כל האהבה. אם תרצה תשתולל
בעולמות לא לו. רק געגוע ישמור, עד שתחזור.