[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







תמר חסון-דלל
/
להתמכר לרוח

להיות ציפור, להתמכר לרוח שנושבת בין הכנפיים, אך צריך להיזהר
שלא תשלוט בך, שתהיה לך הדרך שלך מעל אגמים, הרים, מדבריות,
שדות, והעיניים שלך רואות את הכול מגבוה. את נוהגת לעוף עם
הלהקה אבל לפעמים מתגנבת ועפה לבד.
הלהקה לא אוהבת את זה, אבל את ציפור מיוחדת, ציפור נפש שמרגישה
את הדברים ולא רק מתרכזת בהישרדות, כשראית את הילדה מעופפת, זה
ריגש אותך, רצית ללטף אותה אבל היא לא הגיעה אלייך ואת לא
יכולת לרדת אליה, לכן רק שלחת לה אהבה מגבוה כשהדמעות חונקות
את גרונך.
את רגילה לעוף בלהקה, גופך מצטרף ללהק אחיד ומרשים אך למעשה את
מנותקת משאר הציפורים, לא מחליפה איתן מחשבות, אין שום דבר
אמיתי ביניכן. רק כשאת רואה מלמעלה את הגורו המכונה "הרוקדת"
ואת האנשים המרחפים איתה משהו קטן נעור בלב שלך, הלב הציפורי
והזעיר הדופק במהירות. על אף המרחק את מרגישה קרבה. יש קשר.
אולי כי הם מנסים לעוף, להתעלות מעל הטבע שלהם, לשנות אותו. את
כביכול אידאל שלהם, אבל אידאל ריק במקצת, אידאל בודד. תמיד
אידאלים הם בודדים בעצם, כי הם לא אמיתיים, נוקשים, לא
מתפשרים, ואת אמנם ציפור אחרת משאר הציפורים בלהקה אבל המעוף
הנכסף אינו מקנה לך את האושר שהם מדמיינים ושואפים אליו. את
מרגישה משונה, בלתי מתקבלת. גם פנימה לא קל לך להתקרב. לכי
תדעי מה מתרחש שם בלב שלך או המוח. מוח של ציפור, אומרים אנשים
ולא מתכוונים לאינטליגנציה גבוהה.
אבל הרגש - מה עם הרגש? האם יש בך רגשות שוצפים, חזקים כמו
אותו נהר שחלמת אז?
בעולם שהיית רוצה לחיות בו החלום מקדם את העלילה, הוא מקרב את
התהוותם של דברים.
כך שאת לכאורה יכולה להיות ידידתה של אותה אישה ששטה בסירה
ובעצם אולי בכלל לא היתה שם, גם היא אמרה שהיתה רוצה לשוט,
תהתה לה איפה מיסיסיפי ודמיינה לעצמה אישה שמצמיחה עץ ליצ'י.
גם כשנפרדתן, את והיא, ידעת שהיא נושאת אותך איתה אל היער
הטרופי בו מנסים אנשים מערביים לחזור אל הטבע הפראי, לשכוח את
הציוויליזציה. בו הילדה הקסומה מתבגרת לה בכאב. את היית רוצה
לבקר את נוהר, לספר לה שלא חשוב אם אינה יכולה לעוף עוד, לא
חשוב אם עפה באמת או שזו היתה גוזמא של אימה. המעוף חי בתוכה.
אותה ילדה נועזת, שיודעת לשוחח עם הנהר ולספר סיפורים לבני
שבטה, נושאת בתוכה אור ייחודי. אך היא כנראה כבר לא יכולה
לראותו. כמו פיטר פן היא חוששת לגדול, שלא יאבד לה הניצוץ
המיוחד שלה. אבל הפחד הוא שמרחיק אותה ממנו. הפחד להיות רגילה,
הפחד להכשל. או להצליח. כישלון הוא ברור, הצלחה לא כל כך. הפחד
שלא תגשים, תאכזב. קודם כול את עצמה. הרי מגיל צעיר זה החלום
שלה.
מה בעצם ראתה שם, בחלום? את עצמה כבעלת כוח, כמי שיכולה לעזור
לאנשים להרגיש טוב עם עצמם, להעצים את עצמם, אם זה באמצעות
סיפור או טיפול או הקשבה, אך עולה בה הרהור: עם כל הלבטים שלי,
כל התחושות האלה שאני קטנה ולא יכולה, איך אוכל לתת לאחרים את
התחושה שהם מסוגלים להתגבר?
"אולי כי יש שם בתוכך איזה זרע", את מבקשת לומר לילדה הזו,
"זרע שהנביט צמח קטן הגורם לאנשים אפילו להנות ממה שאת כותבת,
להרגיש שלווה, או להתרגש מהריקוד שרקדת. כשהעזת לעמוד חשופה
מול הכיתה בלי צלליות ובלי גימיקים אחרים, את והשירה של אניה.
לבד. כך נתת לתנועה הקיימת בך להדהד החוצה, לפעמים מגומגמת
ולעתים בטוחה, מתפרצת.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הביזיון מהפלצן


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/9/07 8:08
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
תמר חסון-דלל

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה