תו אחד נשמע. זה כל מה שנותר לו. אין בו כוח לנשוף יותר אל
חלילו. הוא מתחפר באדמה הבוצית מבלי לחשוב, מוציא עוד ועוד חול
בכפו ומגיע למים הטמונים בה. כשהוא מלטף אותם הוא נזכר במגעה
ובוכה. איך יוכל להפרד ממנה? היא היתה הכל בשבילו: ההשראה,
מקור השמחה, הנשמה שלו.
היא היתה שם תמיד לנחם אותו, ללטפו. היתה כמו חלק מעורו ואולי
אף נפשו כולה, כי במקום בו הרגיש בה בעבר נותר רק כאב חד
המזכיר את האבדן, לא נפרד ממנו.
איך יוכל להפרד ממנה? היא היתה הכל בשבילו: ההשראה, מקור
השמחה, הנשמה שלו.
הוא מבקש לזרוק חול בעיניו כי הוא אינו רוצה לראות את העולם
בלעדיה. לקחו ממנו את גופתה, אמרו שצריך לקבור אותה כדי שלא
תושחת. הוא ביקש להמשיך לחבק אותה, למצוא מזור בגוף הקר. אבל
הם החליטו שטוב יותר בשבילו להתרחק מגופה חסר החיים.
הוא לא  יכול לחשוב ולהחליט, רגליו לוקחות אותו. הוא נענה להן
בהכנעה ומגיע אל ארמון צדפים שנבנה בחולות. עוד לפני שהוא מעז
לדפוק על הדלת היא נפתחת, ואישה גבוהה בשיער אסוף מכניסה אותו
בלי אומר. צעדיו מהדהדים כאשר היא מובילה אותו במסדרון ארוך
ומשכיבה אותו על מיטה, שנמצאת בחדר קטן בסוף המסדרון.
גבו חשוף וצפורניה משוטטות עליו, מסמנות בו שבילי כאב. הוא שמח
על הכאב הגופני שמקל על הכאב בנפשו הקטועה. בעוד האישה מעסה את
גופו בחוזקה ומשחררת ממנו גרורות של סבל, הוא רואה אותה באור
נגוהות. עיניה זוהרות וגדולות כאילו זכתה כבר בחיים חדשים.
איפה את הוא שואל, מוכן כבר לרוץ אליה. במקום שבו לא תשיגני
היא עונה לו, בעולם המתים. אמרי לי איך אגיע אלייך, יפה שלי.
עוד לא הגיע זמנך להצטרף אלי, היא אומרת בקול המוכר שהד מוזר
מתלווה אליו. אתה צריך להמשיך בדרכך. מילאו אותי כבר באור
הנשמות ויותר לא אוכל לחזור מכאן. נום עכשיו וקום כאיש אחר,
שישיר את שיריך.
קולה הערב מנגן על גופו העירום והרועד. האישה שהכניסה אותו כבר
הלכה לה.
הוא בולע את הצלילים, הוא יודע שזו הפעם האחרונה בחייו שישמע
את קולה. הוא נוצר כל תו ואוגר אותו במוחו כשהוא נרדם.
כאשר הוא מתעורר החושך כבר שם. הוא לא מצליח לראות אם הוא לבד,
אם הוא עדיין בארמון הצדפים. הוא מתבייש לקרוא אל החשכה אבל
אין לו ברירה. את שם? הוא שואל בתקווה, קורא למי שהכניסה אותו
אל הארמון.
אתה פה לבד קורא  לו ההד. מעכשיו אתה צריך ללמוד לחיות בכוחות
עצמך. אני יכול למות, הוא חושב, אבל הוא מבין שכך תחסם הדרך
אליה. שהוא חייב לחכות עד שירשו לו להצטרף אליה. עודו רדום אך
מאושש, הוא מזמזם את השיר ששרה לו.