כל כך רציתי לקחת אותה לים.
ישבתי עם שרון על הדשא בגינה,
דיברנו על הכל ואכלנו במבה פרפר.
ואני כל כך רציתי לקחת אותה לים.
לשבת שם עם בקבוק מים כי יין זה לא הדבר הכי טעים שיש.
מתוך סלסלת פיקניק להוציא ענבים ולאכול ענב-ענב.
אבל זה אף פעם לא קרה. וגם לא יקרה.
היא לא אוהבת אותי, זה ידוע.
אפילו לאלמוג יש יותר סיכוי.
בינתיים זה דופק לי את כל המחשבות.
מחשבות צלולות שהיו לי, נעלמו כלא היו בתוך ימים.
שרון יודעת.
היא פשוט לא יודעת שזו היא.
ואני כל כך רציתי לקחת אותה לים ולספר לה הכל.
והחלום של מתן לא יוצא לי מהראש.
אני בכיתי.
ואני כל כך רציתי לקחת אותה לים.
לאכול ענב ענב מהאשכול שיצא מסלסלת פיקניק.
הסלסלה שקניתי במיוחד בשביל זה.
הסלסלה שעומדת מעל הארון במרפסת השירות.
כל כך הרבה דברים רצים לי עכשיו.
לא פעם חלמתי שהיא לבושה כדמות מלאך לסרט שכתבתי ואני רוצה
לצלם.
שוכבת על הצמר גפן שאחר כך אני אערוך ואעשה אותם כעננים.
מנשקת אותי והיד שלי על שיערותיה הבהירות מחליקות לראש, לכתף,
לגב ומשם למותן.
ואני מנסה לצאת מזה ולמצוא אהבה אחרת.
אפשרית.
ואני כל כך רציתי לקחת אותה לים.
בשקיעה רומנטית.
אולי שייט בסירה.
ואני מנסה להגיד לה בכל כך הרבה דרכים.
ואני כל כך רציתי לחבקה ולנשקה.
ואני מנסה לצאת מזה ולהכיר אהבה חדשה.
וזה הורג אותי וכל כך מתסכל.
הרצון והתקווה חזקים ומוציאים אותי מדעתי ואני כל כך רציתי
לקחת אותה לים ולספר לה הכל.
שתבין אותי, ושזו לא אשמתי. ושלא בחרתי בזה.
זה הגיוני שהיא תבין את זה, אבל לא כל יום אתה שומע מהחבר הכי
טוב שהוא אוהב אותך.
היא כמו אחותי ויש לי הרגשה שגם היא רואה בקשר שלנו קשר
"אפלטוני". היא אומרת. ממש "החברים הכי טובים... " כך אומרים
על קשר אבוד, או על קשר צפוי. במקרה הזה צפוי רק סוף אחד:
פרידה כואבת.
ואני כל כך רוצה לקחת אותה לים.
הלוואי שיכה בי הברק.