הפעם הראשונה שלי בקרקס הייתה בגיל 16.
נכנסנו לאולם החשוך,
ופתאום האורות כולם נדלקו בפתאומיות וסינוורו אותי.
היה שם פיל כל כך גדול ומרשים שעמד על במה קטנה.
נראה כאילו כל רגע הוא עומד ליפול.
צעקתי לו: תיזהר!
אחרי כמה רגעים הוא נבהל וברח. הוא יצא מהאולם בסערה. לא
שיערתי שפילים יכולים לרוץ כל כך מהר...
מאוד נבהלתי בגלל מה שקרה, חשבתי שזה בגלל שצעקתי.
אבל אמי הרגיעה אותי ואמרה לי שהיה שם עכבר שהבהיל את הפיל.
ואני חשבתי: איך יכול להיות שפיל כל כך גדול מפחד מעכבר כל כך
קטן?
אמא אמרה שלפעמים אין הסבר הגיוני לפחד.
שיש אנשים, למשל, שפוחדים מג'וקים, ויש כאלה שפוחדים מלעמוד
מול קהל, ויש כאלה שפוחדים מאהבה, ויש עוד המון פחדים שלא ניתן
להסבירם.
מעניין שכל הפחדים האלו שאמא הזכירה מצאתי גם אצלי.
אני עמדתי עם אמא בתוך כל ההמולה שנוצרה ומנהל המקום הבטיח שכל
הכסף יוחזר.
אני לא רציתי החזר על הכרטיס שלי.
באותו הרגע לא היה אכפת לי בכלל מהכסף.
לא היה אכפת לי מכלום.
רק ישבתי וחשבתי על הפחדים שלי.
אחרי שכל האנשים הלכו הביתה, אמא ניסתה לשכנע אותי שגם היא
רוצה לחזור כי כבר מאוחר ומשדרים את רצף השבוע של "היפים
ואמיצים".
באותה השניה שהתעקשתי להשאר הגיע הפיל וחזר לביתן שהיה מונח
בחוץ.
משום מה המאלף שלו לא היה עצבני בכלל. הוא נתן לו ליטוף ושלוש
בננות.
הפיל נכנס לכלוב הגדול שבו היו עוד שישה פילים ושתי פילות.
אני לא יודעת איך ראיתי עליהם את מינם, אבל יש לי הרגשה חזקה
מאוד.
בדרך הביתה אמרתי לאמא שאני רוצה לבוא גם בשבוע הבא, אולי אז
נראה גם את הנמר.