עד גיל שמונה חייתי בהכחשה.
תמיד הסתכלתי בתמונות והכחשתי.
אמרתי שזה שקר, ושזה לא הוא ולא יכול להיות.
אני לא מכירה אותו בכלל.
ושהדובי הגדול והלבן שכבר מאפיר עם השנים, הוא בכלל שלי.
אח שלי מת בגיל ארבע.
כשעוד לא הייתי בתכנון. ואני, תמיד מתים לי אנשים קרובים
אליי.
זה בגלל הזמן, הנה חיסרון בלהיות בת זקונים.
תמיד חשבתי שלהיות קטנה זה רק יתרונות.
מניסיות של אחיותי למדתי, ואותי הכי פינקו.
ואני צריכה לעשות פחות, כי אני הכי קטנה.
אבל אוליי זה יתרון, שלא הכרתי אותו, ואין לי זכרונות.
רק תמונה אחת יש לי, תלויה על לוח המודעות, תמונה שלו בערב
שבת, אצל סבתא, וגם היא כבר ז"ל.
שכנה שלי, קטנה, שואלת מי זה?
ואני עונה לה: זה קרוב משפחה... |