זה היה לילה סגריר, ישבתי בחדרי וריח של סיגריות השתלט על
האוויר. ישבתי ליד השולחן וכתבתי על כל מה שחשבתי באפלולית
החדר, מנורת ההלוגן שלי כמעט נגמרה. כתבתי על הכל, גם על מה
שחשבתי, גם על עצם היותי כותב על מה שאני חושב כתבתי. (מסובך?
לא נורא.)
ואז נזכרתי במקרה שקרה לי לפני ימים אחדים. ישבנו בטרקליני,
אני, ג'ף, מייקל ונורה. זה היה יום סגריר כמו היום. שתינו
שוקו. בדרך כלל איננו שותים שוקו. אנו שותים תה או קפה מר. אך
בלילה סגריר זה הכי התאים שוקו, היה בא לנורה משהו שונה וגם
נגמרו לי הפולים. שתינו שוקו עם שני מרשמלו לבן.
הסערה התגברה. שיחקנו קלפים והעלינו זיכרונות מהעבר. גם על
איימי שנהגה לשבת איתנו בביתי ולשתות איתנו תה. היא תמיד שתתה
תה, גם בלילות הקיץ החמים. איימי שלנו שלא יושבת איתנו עוד.
לפני חמש שנים היא נהרגה בתאונת דרכים, וגם איאן, ששם קץ לחיו
כשנה לאחר מותה של איימי. תמיד הוא היה ממורמר,זה החמיר לאחר
מותה וכנראה שלא יכול לסבול עוד. הוא אמר שבלעדיה אין טעם
לחייו.
אהבתי את איימי בכל ליבי, אך איאן אהב אותה כחברת הנפש שלו.
הוא אהב אותה כאחות, כאחות שלא הייתה לו לעולם.
חייו היו טראגיים: אמו מתה בלידתו, אביו ואחיו הגדול טיפלו בו.
בגיל שש אביו נהרג במלחמה ואחיו טיפל בו כאב, עד שהם נסעו
לדודה, שבכלל עברה דירה הרבה זמן לפני שהגיעו, ללא ידיעתם. הם
נסעו למנצ'סטר, שם נרצח אחיו שהיה המשפחה שלו, הבן אדם היחיד
שהיה לו. אחר כך נשלח בחזרה ללונדון, לבית מחסה, שם חי במשך שש
שנים. בגיל 13 הוא יצא מבית המחסה וחי ברחוב. את שאר סיפורו
הוא לא סיפר לנו ולא אמר מילה.
איאן היה בחור מסכן, חייו היו קשים ולכן המוות של איימי היה
הקש ששבר את גב הגמל.
אני יושב בחדרי הקטן, מנורת ההלוגן כבר נגמרה.