5.07
חשבתי עלינו היום.
כן, עלינו.
עלינו של פעם, על מי שהיינו.
נזכרתי איך מדי פעם הייתי עומדת, אתה מאחוריי, חובק לי את
המותניים,
ומביטה במראה של החדר שלי, פשוט מביטה בנו, רואה כמה יפים
אנחנו יחד.
אתה היית רציני כזה תמיד כשהיינו מביטים במראה,
שלובים אחד בתוך השנייה,
ואני תמיד חייכתי, כי, כי איך אפשר שלא לחייך
כשאני מסתכלת על עצמי ואני רואה את עצמי כל-כך מאוהבת...
כל-כך שלוה, כל-כך מאושרת...?
אתה יודע שעוד לא אהבתי אחריך?
פעם הייתי שלך, פעם היית שלי,
פעם אהבתי אותך ואתה גם אהבת אותי,
פעם התחבקנו והתכרבלנו מתחת לפוך,
פעם בכית לי כי פחדת רק מעצם המחשבה שלא תוכל להיות איתי,
פעם כתבתי לך מכתבים,
פעם היינו כל-כך אחד בתוך השניה, אחד עם השניה,
גם כשהיינו רחוקים, גם כשקצת רבנו, גם כשקצת כעסנו...
גם כשידענו שמכאן לא נוכל להמשיך.
והיום, מה אנחנו היום?
...התבגרתי, אתה יודע?
אני מרגישה את זה בכתיבה שלי ובחתך הדיבור שלי,
ברצינות שלי ובראייה העתידית...
אני כבר לא נלחצת כל-כך מהר,
וגם כשכן - יודעת להכניס את הדברים לפרופורציות.
אני מניחה שהזמן באמת עושה את שלו,
ואני כבר לא אותה ילדה קטנה שהייתי כשהייתי איתך.
"טיפשונת שלי..."
לפעמים השקט הזה עושה לי טוב
ולפעמים הוא קצת מלחיץ
כי כל המחשבות והזיכרונות והרגשות מתערבבים,
וזה הכי קשה ככה, כשלא יודעים במדוייק
מה נכון לנו. או מה אנחנו באמת רוצים מעצמנו ומהחיים האלה.
חשבתי עלינו היום.
כן, עלינו.
עלינו של פעם, על מי שהיינו.
ואתה יודע מה הכי הכאיב לי, בתוך כל המחשבות המעורפלות?
זה שאני כבר קצת שוכחת אותנו
[ושוכחת את האושר הבלתי נתפס הזה שהציף אותי כשהייתי חבוקה
בזרועותיך]
וזה שאני יודעת ש... זה לא יחזור.
[כן כן, אני יודעת, never say never, אבל זה משו שאני מרגישה
מבפנים.]
אני עוד
קצת
מתגעגעת.
לפעמים.
|