והכי בעולם, הייתי רוצה שירד עכשיו גשם.
כזה חזק, אמיתי וסוחף.
שישטוף קצת את האוויר המגעיל הזה, שהתמלא בכ"כ הרבה אבק.
וגם את הנפש שלי, שהזדהמה כ"כ, בזמן האחרון.
רגשות אשם יושבים לי על המצפון, מכבידים על הנשימה, תופחים כמו
בצק שמרים.
הכול קורה כ"כ מהר בקיץ.
ואין אפילו זמן לעצור ולנשום.
לעצור ולראות, למה הפכתי. פתאום.
ואני רק צריכה דקה אחת של מנוחה.
מרגש, מחשיבה.
דקה שלא מכילה אותי. שלא זוכרת אותך.
לצנוח, לשקוע, לשכוח, לברוח.



"לו לרגע יכולתי..."