מתבונן ללבנה בשעת דמדומים
באור אינדיגו זיכרונות אותי מציפים
אותו יום בשעת אחר צהרים
קולות הצחוק ועיניים בהירות
ראשה מונח על רגליי
איש לא יכול היה לחשוב שזהו היום האחרון של צחוק
דרכנו נפרדו ככל דבר עם חלוף השנים
אך כול עשרים ושש בחודש
אני נזכר בחיוכה

הולך בדרך שברחתי ממנה שנים אין ספור
אבל בסוף הדרכים כולם משתלבים לאחד
זיכרונות חמים על גן משחקים
בלי הסיבוך שהחיים מבאים
עץ עתיק באמצע שום מקום ודמותה יושבת אליו
הרגשתי חלול בעודי נשען ומדמה שהיא לידי

הדמעה יורדת על מי שהייתה
ולעולם לא תשוב
לא הייתה לה בררה
בשל אמונה כוזבת של אדם אהוב
גנבו את תמימותה
מביט לתוך הלהבה ומקשיב לרוחות
חושב האם גם את זוכרת
מקווה שהכל נשכח וחיוכך נראה בשנית
מקווה שהתחזקת ומשהו במי שהכרתי עדיין מחכה בסתר