כבר שעה אני מחפש את המקום הזה. קבעתי איתה בשש בבית הקפה הישן
של אליהו ליד רחוב הנביאים. ת'אמת,ידעתי שהיא לא תהיה שם בשש.
הלכתי על השיטה הזו שאומרת שאם לא תצפה יותר מידי לא תתאכזב,
והיא בדרך כלל עבדה גם.
לרוב אני מצפה יותר מידי. אני מנסה לתת לעצמי משמעות, כוונה
וסיבה. אני מנסה לגרום לעצמי להתעניין בדברים שלא באמת
מעניינים אותי. וככה נולדת ציפייה. "מעניין אם היא תיראה טוב
או לא, איך היא תתלבש, איזה בושם היא תשים, איך יהיה החיוך
שלה, איך היא תגיב כשתראה אותי. בטח יהיה מדהים. אני אגיע
ואפגוש במישהי מדהימה ויפה כמו שהרבה זמן לא ראיתי." הייתי
משכנע את עצמי. אני עדיין משכנע את עצמי. אולי אם אחשוב דברים
טובים הפגישה עצמה תהיה טובה יותר. אולי, אגיע במצב רוח טוב
יותר אם אדמיין הרים וגבעות.
ואולי, אתאכזב יותר מידי.
מחנה את האוטו. שש ורבע. יוצא מהדלת נועל את הדלת ונכנס.
"אהלן אליהו! מה שלומך?" פתחתי בשיחה הרגילה כל כך.
"תאמין לי, יהיה טוב. יש עבודה, אנשים מגיעים, יחסית שקט,
האישה עולה על העצבים, אבל מה חדש?"
חייכתי. הוא החזיר חיוך.
"אליהו, אם אנשים מגיעים ויחסית שקט, אז כבר עכשיו טוב לא? מה
רע?" שאלתי. באמת שאני לא מבין את המושג הזה יהיה טוב. בן אדם
שואל מישהו אחר: מה המצב והשני אומר יהיה טוב. אבל שאלתי אותך
מה קורה עכשיו!
יש לנו נטייה לא להתייחס לעכשיו. עדיף לבנות על העתיד. בין אם
עכשיו טוב או לא, בטוח שבעתיד יהיה טוב יותר. הרי לא יכול
להיות שלא יהיה טוב, מבטיחים לנו את זה שנים כבר.

מצפים יותר מידי.

"אליהו, ראית פה במקרה מישהי שחיפשה אותי?" קיוויתי להשיג מידע
מוקדם על הדייט שלי.
"לא לא, הייתי זוכר תאמין לי, במיוחד אם זו בחורה חדשה" הוסיף
וחייך.
"אני לא יודע מה להגיד לך אליהו, אף פעם לא הייתי בבליינד
דייט. אני ממש לא יודע איך להתייחס לזה."
ברור שהייתי בבלינד דייטים. רק אנשים שהיו בבליינד דייטים
ומספרים על זה למישהו אומרים שמעולם לא היו בבליינד דייטים.
הרי הם לא רוצים שיחשבו עליהם שהם מסוג האנשים שכל הזמן צריכים
שידוכים. בעיקר, הם לא רוצים לראות את עצמם כנואשים שצריכים
"שיסדרו" להם בן או בת זוג.
התיישבתי וחיכיתי לה בשולחן. התבוננתי בקירות שאני כל כך רגיל
לראות כל פעם מכל הפגישות שעשיתי כאן. השולחנות מזכוכית, ועל
הקירות עשויי העץ שעליהן מופיעים ציורים לא ברורים של ציירים
לא נודעים. התחלתי לשקוע במחשבות, ולצפות לטוב.

הלוואי ויהיה טוב היום. הלוואי וסוף סוף, אכיר מישהי ששוווה
להיות איתה. שווה להשקיע בה, לטפח את הקשר ולדאוג לה. הלוואי
ואוכל להרגיש טוב עם עצמי איתה. להרגיש טוב יחד.

רוח קלילה נשבה. ידעתי מה הולך לקרות. המשאלה שלי החלה להתעופף
ברוח, לעלות למעלה ולעזוב. לא הרשיתי לזה לקרות. אני לא מאמין
שמישהו דואג להן למעלה. הם סתם עפות להן, המשאלות. לדעתי כל
המשאלות של כל האנשים עפות ללא כוונה ברוח, פוגשות אחת בשנייה,
מחליפות חוויות ובעיקר מצטערות על כך שהן לא יכולות להתגשם,
מכיוון שהן רק עפות ברוח.

לפני שש שנים, הבעתי משאלה. חלמתי למצוא דירה טובה בת"א במחיר
טוב. משאלה שקשה להגשים. אותה הרוח נשבה וראיתי את המשאלה שלי
מתחילה להתעופף ברוח. באותו הרגע הבנתי שיותר אני לא נותן לזה
לקרות. אני לא מבזבז משאלות לחינם. כבר שנים, מאז היותי ילד
קטן אני מבזבז אותן ולא קורה מהן כלום.
אמא שלי תמיד הייתה אומרת: "גיא, אם מבקשים משאלה, היא עולה
למעלה, ושם רושמים אותה ומגשימים אותה".
ובכן, היא שיקרה. מעולם לא הגשימו משאלה שלי. לא משאלה רצינית
לפחות. אני לא מחשיב את המשאלות של למצוא חנייה לדוגמא. אלה
משאלות סרק. את המשאלות האמיתיות, אף אחד לא מגשים.
באותו היום שהבעתי את המשאלה שלי, החלטתי לעשות מעשה. את
המשאלה הזו, אני לא משחרר. יש גבול לחוסר היחס. תפסתי אותה ביד
לפני שהצליחה לחמוק, ואחזתי בה.
משאלה חלקלקה. לא מפסיקה לזוז הקטנה! חיפשתי במהירות כלי לאחסן
אותה. ניסיתי לשים אותה בתוך כלי הפלסטיק של האוכל, אבל היא
החלה להתנדף ממנו.
לפתע, קלטתי בזווית העין, קונכיה שמצאתי פעם בים, קונכיה יפה
שעשתה לי להרגיש ים כשהייתי צריך.
תפסתי אותה, והכנסתי את המשאלה לתוכה. ממנה היא לא יצאה.
מאז, בכל יום ראשון, אני אוסף קונכיות. למקרה שאביע משאלה והיא
תנסה לעוף למעלה. אם היא תנסה לעוף אני מהר אפתח את אוסף
הקונכיות שלי ואכניס את המשאלה שלי לתוכה, ככה אוכל לשמור את
כולן קרוב אליי.
יש לי אוסף של מאה משאלות בקונכיות. אין לי שמץ של מושג איך
להגשים אותן, אבל אני מאמין שעדיף שיישארו קרובות אליי, וכך
אוכל להיזכר מידי פעם במשאלה אחת שמזמן שכחתי ממנה, ואני רוצה
להעלות זיכרונות.

נשמע מוזר, אני יודע. אבל מעולם לא טענתי שאני בחור רגיל. גיא,
הבחור המוזר ההוא, היו אומרים עליי בתיכון. "זה לא הזה שיושב
בצד כל הזמן?" היו מבררים מי הבחור בצד שיושב ומקשיב לשקט.
אבל לי לא היה אכפת.
באמת, נהניתי מהשקט, ומהצדדיות. לא הרגשתי שאני חייב לאף אחד
כלום. זה לא שלא היו לי חברים, כי היו לי. פשוט חברים שקטים.
וגם בחורות היו, שקטות.
הכל שקט.... זה נתן לי את האפשרות להבין דברים שבדרך כלל לא
מצליחים להבין ברעש. כמו לדוגמא, כמה כיף זה לנשום. לפעמים,
נשימה יכולה להיות בילוי משל עצמו. זה ממלא, זה מרגיע ומעורר.

ריח של קפה חדש. אליהו מגיש לשני אנשים מבוגרים את הקפה הרגיל
שלהם. הוא מתיישב איתם, ומתחיל להתווכח יחד איתם בשיחה, כמו
שרק בעל הבית יכול לעשות.
עובדת המטבח מחייכת אליי, ואני תוהה מה קורה עם שרון, הבליינד
דייט שלי. אולי עדיף כבר לוותר עכשיו.

אני מתכונן ללכת, מעיף מבט בשעון, השעה שש וחצי. מאחרת בחצי
שעה. אין לה בושה. הגיע הזמן לזוז. אורז את הסיגריות והפלאפון,
טופח לאליהו על השכם בדרכי החוצה. "אני לא מאמין שנפלתי בפח
הזה שוב." אני מאשים את עצמי על תמימותי.
לפתע, אני מרגיש מגע קל על הכתף שלי. מסתובב ורואה אל מולי
אישה יפיפייה בעלת שיער חום, עור בהיר, מבנה גוף צר, עם בושם
מושך וחיוך מקסים.
כמו דביל, מרוב עצבים על שרון שאלתי בתוקפנות:"מה את רוצה?!"
"כלום" , היא השיבה בתמיהה, וחייכה. "מצאתי את זה על הרצפה
והמוכר בבית הקפה אמר שזה בטח שייך לך, אז רצתי להחזיר לך את
זה." הוסיפה בקול עדין ושובה.
היא הגישה לי את הקונכיה שלי שכנראה שכחתי בבית הקפה.
"ד"א, אני שרון, איך קוראים לך?"