פרח
הוא עומד איתן, מעל כל המהומה.
זוכר את הרגעים שאני מתאמצת לשכוח.
רעידות בלילות
אנחה חדה פרצה, נזרקה אל תוך האפלה.
פרח נושק לפרח
ואני נשכחתי...
הרמתי את עיניי מהדף
היא אמרה שאני מרגשת אותה.
הפה שלי מוכר לה ניצנים
בעודי מספרת על הפרחים החבויים בתוכי.
חלומות אסורים, על מקום ירוק
נשכבתי על האדמה ושורשיו נכרכו סביב רגליי
שפתיי נעקצו מדרדריו הנסתרים
רק אחר כך החל הדימום.
היא שרה לי
אותה התמונה רק במסגרת חדשה
סיבה טובה לתת לאלפים לפרוח
יש להם סיבה לאהוב.
לא עוד אשליות
פרח נושק לפרח, עוד שעות ספורות יעלה הבוקר
ואני איני שם, ואני ישנה
אני נשכחתי...
הוא זוכר.
