עקרבים, עקרבים
רודפים את לילותיי, ימי ריקים
מי יצילני?
הו... ריחות נשכחים...

לפעמים אני רוצה למחוץ אותך
ואת האידיאליזציה היקרה שלך
בעודך מספרת בקול נוגה
על חמלה עמוקה לילדות אביוניות, אי שם, בדרום אמריקה
ומתענגת על תבונתך הגדולה
שואבת במתיקות שפתיים ומילים מתחכמות
כח, מלגרום למי שעומד מולך לרגשי נחיתות

את לא משאירה לי ברירה אלא
להעריץ אותך.

תנו להם לטפס במעלה רגליי
לנעוץ צבטות בבשר החי
להזכיר לי את הנשימות
להחזיר לי מנת כאב מופלאה.
אני רוצה לצרוח מרוב קהות חושים
רוצה להתערבל, להטחן, לרחוץ כולי ביזע מטורף
במחול שדים נחשק.

תרשים
קווים מדוייקים
דמותו ניצבת שם בבהירות
אבל הריח, הו, הריח...
נשכח.

מעולם לא היה טעם.