יש לו שיער עבה ומקורזל אשר מספק תנאי מחייה מעולים לאנשי
הפוקלוקו, ויש להם זהב, המון זהב, ואני רציתי אותו. בלילה
כשישן נכנסתי בשקט למכונה המכווצת שלי, הקטנתי עצמי לגודל
מיקרוסקופי
והתגנבתי בשקט לחדרו. משהייתי בטוח כי לא יתעורר קפצתי אל בין
שערותיו.
נחתתי בשוק שוקק חיים. אנשי הפוקולוקו הכחולים נעצרו ממלאכתם
משראו זר לבן עור הנוחת מהמקום שמעבר לשערות. ניצלתי את גורם
ההפתעה וסיגלתי לעצמי את הקול הכי נבואי שלי, "הבאתי את
הבשורה". הם התבוננו בי בעיניהם הסגולות עגולות. "אני מן הארץ
שמעבר לשערות, שמעו לי, ראיתי את העתיד, מצפה לנו חורבן..",
באותו הרגע הגיעו חבורה של שומרים, רכובים על כינים. מבלי לומר
דבר הם פיזרו את הקהל, אזקו אותי ולקחו אותי למשפט.
בית המשפט היה למעשה אמפי תיאטרון גדול אשר תפקד גם כמרכז
התרבות של אנשי הפוקולוקו. באותו היום היה האמפי מלא, כל אנשי
הפוקולוקו הגיעו כדי לראות את הנביא שהגיע מן הארץ שמעבר
לשערות. המלך היה פוקוליק זקן מאד, כולו קמטים חרושים וזקן
עבות לבן, הוא ישב במושבו המיוחד, זקוף, מקרין את סמכותו. הוא
הביט לכמה רגעים בקהל העצום שהתכנס ואחר פתח את פיו, קולו
העמוק מרעיד את המקום,
"ובכן כופר, מה יש לך לומר להגנתך?"
"אינני כופר כי אם נביא הגעתי מהארץ שמעבר לשערות"
הקהל שאג מצחוק כשאמרתי זאת
המלך חייך, "ובכן, אם אתה מהארץ שמעבר לשערות האם ראית
גרלוציפים  מעופפים ופרדוקסים מהלכים על ארבע? האם ראית את
הזהב הרב אשר יד טלפיים שומר בקנאות?"
היה זה רגע קשה בשבילי, תוכנית א' נכשלה, תוכנית ב' לא הייתה
לי וגם לא ידעתי מה לומר. המלך הביט עליי ממרום מושבו, נדמה
היה לי שאני רואה גיחוך בעיניו, הוא הכה בפטישו על השולחן,
"הביאו את הקרצייה".
השער נפתח. קרצייה אפורה ענקית יצאה מתוכו. רגליים עבות
ושריריות, שיניים חדות, עיניים שחורות, רעבות. היא החלה לרוץ
לעברי, פוערת את פיה, נוטפת ריר. נעמדתי מולה בריכוז. לא משתי
ממקומי או מצמצתי בעיניי. ציפיתי רגע זה. היא התקרבה אליי,
שולחת את ראשה קדימה כדי לנגוס ורגע לפני שפגעה שלפתי מכיסי
תרסיס נגד קרציות וטפילים. הנוזל השקוף פגע בקרצייה כחרב
לוהטת. תחילה היא נעצרה במקומה, משותקת, אחר פלטה זעקה אילמת,
פיה מקציף, עינייה מתגלגלות בחוריהן, רגליה קרסו. היא נפלה,
מתה.    
האמפי שתק, הגה לא נשמע. הכל היו שרויים בתדהמה. ואז החלו
מחיאות הכפיים, סוערות כמו להקת שחפים. הפוקולוקו שאגו, קריאות
הידד מכל עבר, המלך הרים את ידו והקהל נרגע מעט, "מי שמסוגל
להביס קרציה כה חזקה ראוי לשאת את ביתי לאישה". הקהל הריעה
מחדש, צווח מאושר.
הרמתי את מבטי אל עבר מושב המל ופלמייתו. שם היא עמדה, מכוסה
כולה בגלימות לבנות, יורדת במדרגות, מתקרבת אליי, נעצרת בקרבי,
נותנת בי במט בוחן מבעד לכיסוי והמכסה את ראשה ולפתע מסירה
אותו.
אלה נגלת לפניי, עיניים סגולות זורחות, עור כחול ובוהק על רקע
הזירה, שיער צהוב גולש בחינניות על כתפייה. הייתה זו אהבה ממבט
ראשון.
באותו היום נפטר המלך הזקן, נערכה הלוויה קצרה אך היא לא
הפריעה לחתונה שנערכה עוד באותו היום. לאחר החתונה ערכה לי
אשתי הטרייה סיור בארמון אשר בסופו הגענו לחדרנו הגדול
והמפואר.
כבר למחרת נולדו לנו שלושה ילדים.
קטנים וחמודים שניים כחולים כמוה ואחד לבן כמוני. היה זה אחד
הרגעים היחידים הטובים בחיי, מעולם לא הרגשתי כזו נחת ושלווה.
מטרתי הראשונה שהייתה להשתלט על הזהב של הפוקולוקו פינתה מקום
לאהבה הרבה שחשתי לבני משפחתי החדשה, אני זוכר את ההרגשה, היה
זה האושר.
נשקתי לאשתי וילדיי ויצאתי לעבר המכרות. האוצר הבלעדי של
הפוקולוקו הוא הזהב הטהור שהם כורים. הראש שחור השיער גדוש
בוורידים פוטנציאלים אשר זהב זורם בהם, מכרות עצומים. כולם
שייכים למלך החדש, אני. הזהב הוא מקור חשוב לפוקולוקו והוא
משמש כבסיס לבניה, ביגוד ותרופות. הם מנצלים את זהבם עד תום.
התבוננתי במכרות, ערמות מסודרות של מטילי זהב נחו בכל מקום.
חזרתי לארמון.
משנכנסתי לביתי קידמו את פניי שני ילדים כחולים כבני עשר,
ילדיי שלי, גדלו כל כך במשך היום, יפים בדיוק כמו אמא שלהם.
חיבקתי אותם והבאתי מתנות. המשרת נכנס על מנת להודיע הודעה:
"המלכה מחכה לך, היא מודאגת".
"מודאגת?"
עליתי במהירות בגרם המדרגות הלוליניות הדפתי את הדלת, היא
הרימה מבטה אליי, נחרדתי. פניה הצעירים היו כעת מבוגרים יותר,
מעט מקומטים ועיניים עייפות.
"זה התינוק".
היא הושיטה לעברי חבילה קטנה שאחזה בידה.
"אתה רואה, הוא אינו גדל".
ליטפתי את ראשו השחור של בני וחייכתי
" הוא אינו גדל כיוון שהוא כמוני ולא כמוך".
היא הביטה בי באימה.
"מדוע אתה לא מזדקן כמו כולנו?"
"בארץ שמעבר לשערות אנו חיים זמן רב מכם".
"כמה זמן?"
"מאה שנים"
"מאה שנים?"
היא ליטפה את ילדנו,
"אז הוא יחיה שים רבות, וגם אתה?"
הנהנתי. היא נרגעה מעט ונשמה לרווחה. האור הסגול שב לענייה.
"אני אוהבת אותך".
היא נשקה לי ונשקה לבני. מביטה בנו פעם אחרונה, עוצמת עיניים
ונרדמת.
בלילה נשמעו זעקות אימה, כמה רגעים של פחד של אדמה בוקעת.
בבוקר פתחתי את חלוני, כפי שחשבתי, בתים הרוסים, אדמת הקרקפת
פצועה, אנשים מתרוצצים. זהו יד טלפיים או כפי שאני מכנהו,
דניאל, אחי הקטן. לפעמים, כשחופרים במכרות יותר מדי ראשו מגרד
נורא. באותו היום לא התקיימו חפירות. ירדתי לחדר הסעודה. בני
שכב בתוך העגלה, שותה מבקבוק. חכיתי לשאר בני משפחתי שיגיעו.
אך איש מהם לא ירד. חיכיתי זמן רב כשלפתע נכנסה אישה מבוגרת
לחדר, רק בוהק עינייה הסגיר אותה.
"בוקר טוב יקירי".
היא נשקה לי, נשקה לבננו והתיישבה לשולחן. במשך הלילה תפסו
אותה שים רבות.
"היכן שאר הילדים" שאלתי.
היא הביטה בי שפליאה ואחר חייכה,
"התחתנו אתמול".
"מה?"
"כן, עם שתי בחורות יפות, מביתי המלוכה המערבי והצפוני של
הקרקפת".
זה היה רגע של תדהמה.
"ואיפה הם כעת?"
היא חייכה בגאווה:
"הם עברו לגור בארמונות נשותיהם, כמה נפלא, בני משפחתנו שולטים
בכל הקרקפת".
"כן" מלמלתי. יצאתי מבלי לאכול. נכנסתי למכרות, כיוון שבאותו
היום לא עבדו בהם הם היו שוממים. אך מטילי הזהב עדיין היו שם.
מאד הופתעתי להיווכח עד כמה משפר הזהב את הרגשתי. ישבתי שם
שעות ארוכות, עד הערב. חזרתי לארמוני.
המשרתים התרוצצו הנה והנה, מדברים בקול רם, משהבחינו בי נכנס
עצרו מפעולתם ושתקו.
משרת ניגש אליי,
"זו המלכה,היא חולה מאד".
טסתי במעלה המדרגות, פרצתי לחדר. היא שכבה שם, זקנה, כל כך
זקנה, מיהרתי אלייה, כורעה ברך למיטתה, היא פקחה  את עינייה,
עדיין זוהרות.
"אתה יודע שאני אוהבת אותך?"
"אני אוהב אותך יותר".
היא התבוננה בי וחייכה,
"בן כמה אתה?" שאלה.
"תשע עשר".
"ימים?"
"שנים".
"אווה". חיוכה התרחב לרגע ואז פסק, היא הביטה בי בפעם האחרונה
ואור עינייה כבה.
אותו לילה נערכה הלוויה, כולם היו שם, גם בניי. ואני בכיתי
ובכיתי, ואיש אחר לא בכה, לא התאבל כמו שצריך. הקהל עמד שותק
ואחר הלך. נותרתי לבד. לא הצלחתי לעצום עין, מחשבותיי נדדו,
הבנתי שהחיים של הפוקולוקו לא מתאימים לי, אין לי דבר לחפש פה.
נזכרתי מדוע הגעתי לכאן מלכתחילה, רציתי את הזהב שלהם. בבוקר
התחלתי לפעול. לקחתי איתי כעשרים שומרים מתאי המעצר של הארמון
והפקדתי בידן שוטים ואלות. "מי שלא ימלא שק אחד של מטילי זהב
סיום יוכה הבנתם?" השומרים הנהנו. יצאנו אל המכרות.
"לעבוד לעבוד", נבחו השומרים, מצליפים בשוטים ומאיימים באלות.
העובדים פעלו במהירות, פוצעים את הקרקפת, פותחים את העורקים,
מוציאים את הזהב וממלאים שק אחר שק. הייתי מרוצה. התחלתי לתכנן
בראשי כיצד אסתלק עם כמה שיותר זהב ואשכח מן הפוקולוקו לעד.
נשמעו זעקות, העובדים החלו זורקים את כליהם ובורחים, הרמתי את
מבטי.  היה זה יד טלפיים, גירדנו לו בראש יותר מדי. שמתי ליבי
אל לב המכרות, שם אהיה בטוח. אך משהו לא היה בסדר. ריח מוזר
החל לעטוף את האוויר, מתחזק. מן השערות החל לטפטף נוזל שקוף
וחומצתי. אנשי הפוקולוקו החלו נחנקים. לא האמנתי, זו הנוזל
המיוחד. כיוון שאיני פוקוליק ידעתי שלחומר ייקח יותר זמן
להשפיע עליי, כמה זמן לא ידעתי אך היה עליי למהר. לפתע זה הכה
בי, יש לי בן, לבן כמוני, בארמון. מיהרתי אליו, עובר את
המכרות, עובר את העיר, את השוק, בכל מקום הם זועקים לעזרה
בראותם את מלכם, הנביא החכם שלמעלה. אך מה יכולתי לעשות, כנגד
האסון שאני עצמי הבאתי עליהם. יש רק אדם אחד אשר אותו אוכל
להציל.
הארמון היה הרוס, הצריחים נפלו, הקירות נשברו. גופות המשרתים
נשכבו לרגליי. הרגשתי בראותי מתכווצות, גרוני יבש, עיניי דמעו.
מיהרתי לחדרו של בני. החדר לא נפגע, אך ריח החומצה בקע ממנו.
על המיטה הקטנה שכב בתינוק, אך האם הוא חי? התקרבתי אליו. הוא
חי. אך נושם בכבדות. במהירות עטפתי אותו בשמיכה. יצאנו מן
הארמון, הוא החל להשתעל, פתחתי את פיו ודחפתי גלולה אדומה
לגרונו. לאחר שנבלעה, נטלתי גם אני אחת. הוא המשיך להשתעל,
קיוויתי שהשינוי יתקרש במהרה.
הרגשתי כיצד איברי גופי נמתחים וצומחים מחדש, עמוד השידרה
התארך, העצמות התעבו, אור לבן סנוור אותי, הרגשית חבטה ופקחתי
את עיניי.
מצאתי את עצמי בחדרו של אחי, הוא התבונן בי בפליאה. לא נותר
זמן, חטפתי את בני בידיי, מיהרתי למטבח ולקחתי את המפתחות.
"גלעד?", אמא קראה לי מן המרפסת. מיהרתי אל המכונית.
המנוע התניעה והתחלתי לנסוע. כעבור כמה דקות התחלתי להירגע,
התבוננתי במראה, איש לא עקב אחריי. נתתי מבט בבני, הוא נרדם.
מחר יתעורר למציאות חדשה. המשכתי לנסוע, פניתי במחלף והמשכתי
המעלה ההר משהגעתי לפסגה דוממתי את המנוע. יצאתי עם בני, מקווה
לא להעירו והלכתי כמה דקות אל עבר המנזר.
ראיתי שעושים את זה בסרטים, התפללתי שזה יעבוד. הנחתי את בני
על מפתן הדלת כשלפתע צץ המוחי רעיון. מתוך כיסי הוצאתי פיסת
נייר ועלייה כתבתי, "יצחק". את הפתק הנחתי על יצחק. משום מה
הוא נשמע לי ראוי לו.
דפקתי בדלת ומרצתי להתחבא בין השיחים. הנזיר יצא, מרים את
עוללי, מוריד את השמיכה, בוחן את פניו היפות, מאמצו ומכניסו
פנימה.

פעם חשבתי שאוכל לשכוח את הפוקולוקו, אך איני יכול, הם חקוקים
בי עמוק, מתבוננים הי בפניהם המיוסרות לפני שמתו, רודפים את
חלומותיי בתרבותם העשירה שהרסתי. ומעניקים לי חיוך רחב
שבעיניים סגולות גדולות, נותן לי יד.
איני יודע מה קרה ליצחק, אני חושב על כך תכופות, מעולם לא
חזרתי למנזר וגם לא אחזור.
הפוקולוקו, הם זיכרון, אך הוא עדיין קיים, חי ובועט עד עצם
היום הזה.