הבוקר אין שמש, רק עננים. זה מכניס לדיכאון עמוק. אין חשק
להזיז את שמיכות הצמר אבל חייבים כי יש בגרויות וכמה שזה יהיה
הכי כיף בעולם לשכב כך לנצח מתמטיקה זה במקום הראשון. השמיכות
נהדפות קוראות, "על תעזוב אותנו", איזה נוד. עכשיו רבע ל,  אני
מאחר, בלאט.
המקלחת לבנה וקרה, מבעד לחלון ניתן להרגיש את מזג האוויר, ואני
יודע, ביום כזה יהיו לי עיניים יפות.
עכשיו צריך לבחור, ארוחת בוקר מזינה או עדשות מגה. תמונה של טל
בפוזה ממש יפה קופצת לי לראש והעדשות מנצחות. זה צורב בהתחלה
אבל עוד כמה דקות זה יעבור. בגדים, תיק, קלמנטינה ולדך.
האוטובוס חם. המזגן  פעל חזק מדי. ח'אלד לא מנמיך אותו, למרות
שביקשתי. הוא לא אוהב יהודים אבל הוא לא מראה את זה. כל
התוניסאים של המושב עסוקים בלהשפיל אחד את השני, רק אני קורא
ספר.
בית הספר מבאס כמו שואה. עכשיו יש תנך, הייתי מעדיף לעשות סקס.
בשיעור נרדמתי.  התעוררתי בסופו ויצאתי החוצה. בחורף ההפסקות
תמיד משעממות יותר, כולם מצטופפים בבניינים כאילו הם בגטו. אני
והחברים יושבים על ספסל ויש טפטוף קל, בדיוק כמו שאני אוהב.
רונה יושבת לידי, כולה יפה, שיער של דבש. יש לנו אותו צבע
עיניים ובאור הזה העיניים שלה ממש ירוקות, ואני יודע שגם שלי
כאלו. בחיי הייתי עושה אותה. היא חצי גרמניה, גויה, אמא שלה
התגיירה. סבא שלה היה באס. אס.  
"תפסיק לבהות" אומרת.
"את לבשת כזה מחשוף מסיבה מסוימת.." היא מבינה את הבדיחה.
"דן בוא שנייה" דן ממתקרב אלינו, ביד אחת הוא מחזיק מקל ועליו
חרגול.
"קלטת את המחשוף של רונה?"
"כן, אבל הם גדולים מדי, אני מעדיף אותם קטנים ולא ממש בשלים".
רונה מתבוננת בנו, "שניכם דפוקים לגמרי, בשואה חתיכת לחם לא
הייתם מקבלים ממני".
"אנטישמית" צועק דן. רונה מחייכת כתגובה.
"תקשיבי רונה", אני אומר לה, "כתבתי לך שיר".
"תפתיע אותי"
"טוב, זה הולך ככה:
"רונה זה בסדר,
סלחתי לך , אהובתי,
למרות שהמשפחה שלך,
ניסתה להרוג את שלי".
"או, אתה כזה חמוד.."" היא מנשקת לי את הלחי וקמה, הולכת
להחליף פדים. דן בא ומתיישב לידי. "היא ממש כוסית" אני מהנהן
להסכמה ומוסיף, "חבל שהיא חברה של אח שלך".
"זה לא שהיה לי סיכוי או משהו.."
שאלה מסקרנת עוברת לי בראש:
 תגיד, הצצת להם פעם במטה?"
"איך סוטה, לא"
"אבל זאת רונה!"
"אבל זה אח שלי".
"מה הקשר הומו?"
"הצצת פעם לאחותך במקלחת?"
"מה קשור?"
"עזוב, כולך הומו".
"כולך פדופיל". דן מהנהן מרוצה כאילו קיבל מחמאה.
"היי הנה יוני, בוא נצחק עליו".
"סבבה".
"יוני בוא שנייה". יוני מתקרב אלינו, כבר מרחוק הוא קלט
אותנו.
"נו, ניראה אתכם צוחקים עליי"
"שתוק בתול"
"שתוק יהודי" הוא מחזיר לי.
"אתה באמת יהודי" מתגרה בי דן ומוציא מכיסו מטבע של עשר אגורות
וזורק אותו באוויר. "את במטבע יהודי, תפוס ת'מטבע."
"כשתגיע ל1.75 תדבר איתי, וחוץ מזה מה אתה יורד עליי, אנחנו
אמורים לצחוק על יוני" הוא מחייך את החיוך החולני שלו.
"אתה צודק, ויוני הוא עדיין בתול"
"וגם אין לו פיגמנטים, ג'ינג'י..."
"שתוק טיפש"
"נחות"
"יהודי"
"נחות"
"אבל אני יפה נפש!" יוני תמיד מצחיק אותי, הוא חבר טוב.
ועכשיו דנה הכוסית באה וקופצת לי על הברכיים, כולה גבוהה ורזה,
יש לה רגלים של ברבור. דן לא מבזבז זמן ופותח לה בשנייה את
החזייה. "דן!" היא מחטיפה לו סטירה.
"דנה" אני פונה אלייה בשאלה התמימה ביותר, "מתי כבר נשכב?" היא
מורידה את המשקפיים ומסתובבת אליי, "על תיעלב או משהו אבל יש
לך סקס אפיל של אפונה וחוץ מזה אתה לא ממש בן-אדם מעניין"
"זה בסדר, אני מעוניין רק בסקס". דנה חייכה אליי, אני תמיד
מצחיק אותה, זה כי אני מוזר כזה וזאת תכונה שהרבה אנשים אוהבים
אצלי. לפעמים אני רק מקווה שהם צוחקים איתי ולא עליי. בעצם, אם
זה היה מעוזר לי עם בנות אז בכלל לא היה לי איכפת, ואם זה היה
עוזר לי עם טל אז הייתי לובש את תחפושת מלכת הלילה של אחות שלי
ושר שירי יודל ברחבי בית הספר.
השעון שלי מראה לי שאני מאחר בשלוש דקות לשיעור, עכשיו יש
מתמטיקה, הטכניון, הנה אני מגיע..
המורה מדברת ואני מקשיב, אני עושה את טוב, להקשיב אם כל העולם
היה יודע להקשיב כמוני היינו חיים בעולם הרבה יותר שמח. עדי
היפה חולקת איתי את השולחן. כולה מדהימה, יש לה ריח של וורדים
מתוקים והשיער שלה ארוך ושחור, היא בעצמה ממש כהה, לצערי, אני
שם לב כמה חיוור אני ניראה לידה, זה מפני שעכשיו יש חורף, זאת
התקופה אשר בה משתנה צבע עורי מ"ג'חנון עמוק" ל"חולה צהבת
בפוטנציה", רחש המום בוקע מכיוון ישבנה של עדי, ואחריו מגיע
הריח, אני לא מאמין, עדי היפה הפליצה לידי, והנודים שלה ממש
מסריחים, ובכן, זוהי הוכחה ניצחת- בנות אכן מפליצות. משום מה
אני הרבה יותר נמשך אליה עכשיו,  מעניין אם זה סוג של סטייה,
ואם כן, מעניין איך קוראים לה. צריך לשאול את דן.
לפתע זה מכה בי, השיעור כמעט נגמר ובכלל לא חשבתי על טל.
העיניים שלי מחפשות אותה בחלל הכיתה. היא יושבת מאחורה, בפינה,
מציירת ציורים. היא כזאת יפה, השיער השחור חלק שנופל על הפנים
החיוורות ולשפתיים שלה צבע של דם, היא לובשת מחשוף קל אשר
מתגרה וחושף מעט חזה עגול וצחור. היא היצור הכי מוכשר בעולם,
היא מציירת מדהים. תמיד רציתי לראות את תיק העבודות שלה אפילו
בקשתי ממנה פעם אבל היא אמרה שאין לה אותו אצלה. לפני שנתיים
היא ציירה בשיעור אנגלית ציור של נמר, סתם שירבוט כזה, משהו
מדהים, בסוף השיעור היא זרקה אותו לפח. חיכיתי עד שכולם יצאו
החוצה והוצאתי את הציור מהפח. לקחתי אותו הביתה וציירתי סביבו
לבבות קטנים בצבע וורוד. כבר ארבע שנים שהיא לא יוצאת לי מהראש
ואני יודע שיכול להיות בינינו משהו כי לפעמים יוצא לנו לדבר
והשיחה נמתחת בכימיה שלא נגמרת. בזמן האחרון אני חושב עלייה
פחות, בקלות אני דוחה אותה מן המחשבה אך זה לא מפני שאני אוהב
אותה פחות, אני פשוט כבר התרגלתי ללב השבור.
השיעור נגמר, העדשות מציקות לי ואני הולך לסדרך אותן בשירותים.
להוציא את העדשה, קצת חומר, עכשיו בכל סבבה. לפתע נכנס יואב,
החבר של טל, כיף מה קורה, מה נשמע, לפני ארבע שנים היינו חברים
ממש טובים, אבל אז הגענו לתיכון, אנחנו עדיין מדברים מדי פעם.
הוא וטל מתמזמזים כל הזמן על הדשא אבל אני לא יכול לשנוא אותו,
הוא פשוט בחור טוב מדי, וגם אני, לצערי אחד כזה. אני מתבונן
במראה, באור הינאון הלבן של השירותים העיניים שלי ממש ירוקות
וממש יפות. אני מעיף ביואב שעדיין נמצא לידי מבט חטוף, ברגע זה
העיניים הירוקות שלי יפות יותר מהעיניים הכחולות שלו. אני גם
הרבה יותר גבוה, הרי לך יואב סגמן, אני יותר טוב ממך! זה כל כך
מקומם אותי שהיא איתו ולא איתי. אולי אני קצת שונא אותו.
יצאתי מן השירותים, דחפתי לפה כריך שוקולד ונכנסתי לשיעור
נוסף. והפעם אזרחות. הזמן עובר יחסית בכיף, אני אוהב אזרחות.
במהלך השיעור שאל אחד מהחבר'ה המקובלים שאלה מאד אינטליגנטית,
" איך עיוור יודע שהוא מסיים לחרבן?" הבבונים הללו אשכרה
יושבים ומנסים למצוא תשובה, והרי היא ידועה לכולם: העיוור פשוט
טועם את החרא של עצמו". השיעור נגמר ואיתו גם הלימודים. על
הדשא עומדים חבורת המקובלים הפעם מספרם הוכפל, עדיין מנסים
למצוא תשובה. לפעמים אני חושב שאני יותר מדי טוב בשביל האנשים
פה, זה לא שאני סנוב או משהו, אבל זה מעצבן שהם יכולים להיות
כאלו מטומטמים ועדיין לצאת אם כל הבחורות יפות ואני, שאני בחור
סבבה לגמרי נדחה מכל הכיוונים ועוד אחר כך שומע שאומרים שאני
מוזר ופסיכי. אורי קורא לי, הוא כזה פדחן, הוא מרח על השפתיים
אודם ועל הלחיים סומק, בידיים שלו הוא מחזיק עגלה שהוא לקח
מהקניון ליד, בעגלה נמצא אסף. אורי קורא לי פעם נוספת ואחר רץ
לעברי עם העגלה. אני בורח מן המקום, הם חברים טובים שלי, אבל
לפעמים הם עושים לי פאדיחות. אני שומע את אורי מאחורי, "על
תברח, אני אוהב אותך יקירי". אולי כדאי לשנות תדמית ולנסות
להכיר חברים חדשים, מצד שני יש לי מעט חברים טובים באמת
ולהתעלף מרוב אלכוהול בכל יום שישי זה לא בדיוק האידיאל שלי..
אני חושב שאני פשוט לא רוצה להיות לבד. יש לי הרבה אהבה לתת.
אני שונא להישמע כמו דמות מטלנובלה זולה אבל מה לעשות שאני
רומנטיקן, הנה עשיתי את זה שוב, לפעמים אני ממש שונא את עצמי.
ממבט לשמיים ניראה כאילו עומד מעט ירד גשם. לפחות היום הזה
נגמר. עכשיו אני באוטובוס, עוד מעט יתחיל לנסוע, אני ממש רוצה
בית. מן החלון אני רואה את הגויה, לא רונה, אחת אחרת, חצי
דנית, אימא שלה לא התגיירה. היא נראית ממש טוב, רק חבל שיש לה
ידיים של חוטב עצים. האוטובוס מתניע, עושה רוורס. היום נגמר,
בסך הכול היה לא נורא כל כך. אני רעב ועייף. ניראה לי שאני
אוכל איזה סטייק ואז אלך לישון עד מחר בבוקר. אולי יבוא לי
היום המזל, כבר הרבה זמן שלא  חלמתי על טל.