[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נתקה דגים
/
בדרך אל החתולים?!

פתאום היא קמה בבוקר והרגישה אחרת, הרגישה שחייב להשתנות משהו.
משהו לא ברור, חמקמק, משהו שאי אפשר להסביר במילים ככה סתם.
וזה צריך להיות משהו משמעותי ומבפנים, שינויים חיצוניים לא היו
משמעותיים מבחינתה, הרגישה כמו בתוך אקווריום, חייבת לברר איך
זה קרה שהכל הפך להיות כ"כ מורכב ועצוב, ופעם היה כ"כ פשוט
ושמח וחד מימדי. למרות שלעיתים קרובות היא חשבה מה טוב בדברים
דו מימדיים,ואם זה מספיק, אבל אולי אם שמחים זה מספיק?!
כל המחשבות האלה התחילו לצוף אצלה בנסיעת אוטובוס תמימה,
באוטובוס עירוני, ביום רגיל לכל דבר,אחרי יום עבודה ארוך, אפור
ורגיל... האמת שזאת השעה שבה עלו בה עיקר הדברים המהותיים
בחייה. מוזר איך אוטובוס מלא באנשים עייפים וטרודים החוזרים
מהעבודה עורר בה תמיד את הצורך להיות שונה ולהשתדל לא להיגרף
לתוך השגרה הזאת.
עכשיו היא מתגעגעת לנסיעות האלה,לפני עידן האוטו ושהכל בא
בקלות,או לפחות יחסית, לפני שהכל היה ברור וקבוע והחיים עוד
צפו והייתה אופציה לשינוי בכל פינה, בכל תחנה...
היא קמה למטבח, הכינה קפה, כמו כל בוקר, אהבה את השעה הזאת
שהכל עוד שקט והיא עוד יכולה לשבת בשקט לשתות קפה חם ולהרגיש
עדיין את זרועות השינה שלאט לאט מתנתקות ממנה, כל בוקר מחדש
הופתעה ממגע זנב החתול שהתחכך ברגליה. "טוליק, אתה יודע מה אתה
רוצה, הא?" אמרה לו בחיוך ונתנה לו מעט אוכל בצלחתו והוא ניגש
וזלל בגרגרנות האופיינית לו.
היום שבו אימצה את טוליק היה יום מיוחד, זה היה היום האחרון
שבו חזרה באוטובוס מהעבודה ההיא שכבר מזמן נשכחה. היא עמדה
להיכנס הבייתה, ובעוברה דרך הגינה נתקלו עיניה בעשרות החתולים
שהיו תמיד בגינה, רובם שתומי עין. השכנים תמיד דאגו להם, והיא
בעיקר אפילו שלא הודתה בכך.לעיתים הייתה יורדת אליהם בלילות
שלא הצליחה להרדם, והרגישה שהם שם תמיד, לפחות הם...
באותו ערב הבחינה בטוליק העיוור,בניגוד לשאר החתולים בגינה הוא
היה עיוור לחלוטין, וכ"כ קטן. היא ישר ידעה שהוא עולה איתה
הבייתה, התעוררו אצלה תחושות כאלה של אחריות שלא הרגישה הרבה
זמן.
ומאז הוא אצלה, ידיד לעת צרה ככה היא אומרת לחברותיה המקניטות
אותה על חתולה העיוור, אבל מה הן מבינות? לכולן יש משפחה וילד
או שניים, והיא מוטרדת לא מן העובדה שאין לה את הדברים האלה,
אלא מזה שהיא מרגישה שלמה גם בלעדיהם בייחוד עכשיו שטוליק
איתה.
אולי זה נשמע ילדותי אבל כך היא מרגישה, אפילו שאמה דואגת שמא
תישאר אישה ערירית וכל מי שיהיה בן לווייתה יהיו חתולים.
טקס הבוקר הרגיל נגמר והגיע הזמן לצאת לרחוב,לשמש הקופחת,
המסנוורת, כ"כ הרבה שמש מוקדם בבוקר - כבלי השינה נשארים רחוק
מאחור. עכשיו הגיע זמן הפקקים, הלחצים, הרעשים והעייפות.
ואז היא מהרהרת "למה זה צריך להיות ככה, האם זאת בחירה להרגיש
ככה?" ומיד המחשבה נחטפת ע"י רוכב אופנוע שעובר אותה
במהירות...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
במה חדשה








יאשה מפרגן


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/9/07 23:23
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נתקה דגים

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה