רוצי  בת סוסה
רוץ בן סוסי/ רוץ ודהר/רוץ במדבר/רוץ בהר/רוצה טוסה/יום
וליל/פרש אני/ובן חייל
כמו איל,
איזו מילה יפה איל
וסוס דווקא מזכיר היסוס.
ונחש?
מנחש צריך להיזהר.
כשהיינו קטנות היינו רוכבות בלילות.  מכניסות כריות בין
הרגליים וחת שתיים ניסע לירושלים. לא זוכרת על מה הייתי חושבת,
אבל הייתי רוכבת, אואה,איך שהייתי רוכבת, אל עבר הלילה השחור,
מנסה למחוק ולסתום את החור.
אומרים שילדים מאוננים כשהם בחרדה את זה כמובן שלא ידעתי
אז,אבל ההרגשה הייתה מעורבת בין משהו מתקתק ואסור, שער שהסוס
שלי צריך לפרוץ,
לא לעצור. אוצר חיכה לי ולנועה מעבר להרים ורק היינו צריכות
מאוד להתאמץ כמו בספורים. לעבור שבעה נהרות ושלושה
אגמים,להתחנן שהעורב יטיס אותנו והדוב ירכיב אותנו על כתפיו,
והופס, רוץ סוס, דהר, על תעצור, פן אימא לפתע תחזור,  או אבא
השם ישמור.
לא הסבירו אז למה ומדוע , ואולי אי אפשר היה באמת להסביר, מה
גר לו בתוך הפות, וכמה נעים יכול להיות הטעם המתקתק הזה שהיה
מלווה בטעם חמצמץ של אשמה. כשהיינו מתקרבות לפסגה הייתי צועקת
לנועה שנורא התעייפה "אל תעצרי נועה,  אני כבר רואה את האור"
והייתי הופכת לציפור. דגדוגים נעימים היו משייטים לי בין
הרגליים, והייתי  קצת נאנחת.  הנמלים היו זוחלות כלפי מעלה
מכפות הרגליים ועד לפיפי שהיה מנחיל אגמים בוכים, והייתי נופלת
מהסוס. ומתייפחת . כאב מאוד ליפול. לחדול.
נועה הייתה שואלת
למה את בוכה
ומכסה את הראש
מתחת לשמיכה.
ואני לא ידעתי להסביר, רק הרגשתי אשמה וריק בגוף, ריק כמו חור
בביגעלה .
ולמה לא שרו רוצי בת סוסה?  
רוצי מהר?
דהרי
חופשייה ופתוחה
בלי מעצורים
בלי איסורים מתחת לחצאית
שהלכה והתקצרה עם השנים
הלכו וגדלו חשקים נסתרים.

כמה שנים יותר מאוחר, משהו כמו גיל עשרים ואחת, הביא לי בני את
הנחש. בני גדל בבני ברק עם זוג הורים דוסים וחמישה אחים
ואחיות. הייתי חברה שלו בערך שנתיים. לא זכיתי לביקורים בבית
שלו. אפילו שעוד הייתי נחשבת דתייה, לא בגלל זה, בני פשוט רצה
לשמור את ההורים שלו על אש קטנה, להחביא אותי מפניהם, לשחק
באש, שישתגעו מסקרנות, מדאגה אולי מקנאה.  מעולם לא ראיתי את
החדר שלו וידעתי עליו רק מהסיפורים. בסיפורים הוא גידל בחדר
שלו, בניגוד היסטרי להסכמת אימא שלו, את כל החיות הכי מופרעות
שאפשר לדמיין. בני גידל נחשים מכל מיני סוגים, כולל ארסיים,
הוא גידל חמוסים מסריחים שנהג לכנות אותם "חומוסים מתוקים שלי"
ועוד חיות מגעילות אחרות.
" בני , מה יש לך?" שאלתי אותו יום אחד. " למה שלא תיקח לך
איזו חיית מחמד? חתול? ארנב? "
"הגזמת. ומה בדיוק אני אעשה על כל ה"חמודים" האלו? פוצ'י
מוצ'י?"
בכלל, בני הודיע לי שכמובן נתחתן יום אחד, אבל שלא יהיו לי
אשליות שהוא ירצה ילדים. כי איך אפשר בכלל להשוות ילדים
מסריחים צעקנים ומקיאים לחיות המחמד המקסימות שהוא מגדל?
"אנחנו פשוט נגדל לנו חומוסונים, נחשים, איגואנות ועוד כל מיני
כאלה. תראי . זה יהי הרבה יותר קל מילדים והרבה יותר מעניין
ומיוחד?.
בני בני ילד רע, איך אהבתי אותו, כל-כך
נורא.
יום אחד כשאימא שלי לא הייתה בבית ובדיוק חזרתי מהאוניברסיטה,
מתה להשתטח על המיטה שלי ולאונן לי קצת בשקט, צלצל הפעמון.
חזק. עוד ועוד ועוד. "טוב די, אני באה" צרחתי.
בני עמד שם בחוץ, מחזיק ביד ימין בד יוטה גדול שזז בתזזיתיות
ואמר בקול משתלהב:
"בחיים לא תנחשי מה זה!?
"בני, מה אתה עושה פה?"
"נו!!!! ת נ ח ש י "!!!
"עכבר?" שאלתי בלי חשק
"לא.נו תמשיכי"!
"חמוס"? שאלתי בבחילה
"לא לא לא "
"אפרוח"? ביקשתי
"מה פתאום, מה קרה לך ,אפרוח, נו באמת.""
" לא יודעת לא בא לי לנחש תגיד ודי"
ואז בני הוציא שלף לאט את הנחש הגדול המפחיד ביותר שראיתי
בחיים שלי,האמת הראשון שראיתי, שהבעיר בי צמרמורת לאורך כל
עמוד השדרה  עד שנתתי צרחה ובני אמר בקול מקפיא
"נו, תכנסי הביתה, השתגעת? תיכף כל השכנים ייצאו!"
"תעיף את החיה המגעילה הזו ממני או ש.."
"או ש מה?"
שתקתי. סייחה קטנה.
"יא מגעיל אחד" לחשתי
נכנסנו לחדר, אני פוסעת אחריו בראש מושפל
"אז מה? את באה לתת לו ליטוף"?
"נראה לך?"
בואי, הוא לא ארסי"
"ארסי שמרסי. אתה פשוט ערס מגעיל"
"טוב . לא כיף איתך ." אמר בני, והחזיר את הנחש לשק המגעיל
שלו. אבל זה היה הרבה יותר מפחיד להתבונן בשק היוטה זז מצד לצד
חובט את עצמו מבפנים כמו גופה שמאבדת את נשימתה.
בני הלך לשטוף ידיים והשאיר אותי עם השק.
קפאתי.
כשבני חזר הוא ניגש אלי בביטחון , הפשיל את החצאית הכחולה שלי
כלפי מעלה, הושיב אותי בפיסוק רגליים מול המראה שהייתה תלויה
בצד המיטה ולחש :
"היום שיעור"
"אני לא יכולה ללמוד כלום כשהגופה שלו פה, זה סוטה, מגעיל,
בני" ניסיתי להחזיר  את החצאית למקומה.
"היום אני מלמד את העכברה שלי לעשות לעצמה טוב. זו מתנה גדולה.
את יודעת. עוד יהיו מלא פעמים שבטח נורא תרצי אותי ואני לא
אהיה בסביבה, אז רק ככה, לייתר ביטחון, שתדעי"
בני פיסק לי את הרגליים  לפיסוק של כמעט שפגט, פתח את עלי
הכותרת של הפות שלי כמגלה אוצר אל מול המראה שהתפלאה.
"תגידי שלום לדוגי דוגי, כלומר דגדגן."
"שלום" לחשתי
"פעם ראשונה שאת רואה אותו?"
שתקתי
עיגול קטנטן ורוד וביישני התגלה לי, החוויר.
רציתי לחבק אותו
רציתי להגיד לו תודה על כל הפעמים שעשה לי טוב ובכלל לא ידעתי
מי הוא
כמו בסיפור על מיץ פטל
עכשיו אני יודעת מי אתה אבל אתה לא יודע מי אני.
בני התחיל לעסות בתנועות מעגליות את דוגי דוגי ולי נהייה מאוד
חם והתחלתי לזוז והתחת שלי רקד, וטיפסתי ועליתי על סולם גבוה
גבוה, ורציתי נורא שבני יחדור אלי ואמרתי לו אבל בני אמר לא,
עוד לא ועליתי וטיפסתי ולא ידעתי שיכולים להיות בעולם סולמות
כאלה גבוהים ובני זרק לי קצה של חוט , ועוד אחד ואני גנחתי
ורציתי למות רק שייגמר העינוי המענג הזה ולא יכולתי יותר, ואז
הרגשתי איך הגוף שלי מתפזר לאלפי חתיכות של פאזל בן אלף חלקים
ובני היה תשוש מידי בשביל לאסוף את הכל והמוח שלי ניתז לכל
הכיוונים
ונחתתי על המיטה.
ובכיתי
והנשמה הסגורה היטלטלה בשק נושמת איתי נשימה אחרונה

בני בני ילד רע.
בני שנא את אימא ואבא שלו. אולי בעצם זו הייתה הדרך שלו והראות
להם שהוא אוהב ושישימו בבקשה לב.
אימא של בני לא יכלה לסבול את כל החיות המחליאות ואיימה פעם
ביומיים שיום אחד הוא יבוא והן פשוט לא יהיו שם יותר. אבל בני
לא ויתר. להפך. זה רק המריץ אותו להביא עוד ועוד.
רוב היום בני היה מסתגר בחדר המסריח שלו, לומד פילוסופיה
ומתמטיקה, יוצא החוצה רק כדי להביא לעצמו אוכל מהמטבח ונכנס
מיד בחזרה.
אני לא ידעתי למה בני שונא את ההורים שלו.
לרוב אנחנו לא יודעים כלום על אנשים. מה אנשים יודעים עלי? מה
בני ידע עלי?
אפילו שבאותה תקופה הוא ואני חשבנו שאנחנו הכי קרובים שבעולם.

אחת ליומיים הוא היה מתפלל שאימא שלו תמות. או אבא שלו.
רק את האח הכי קטן שלו, בן החמש הוא אהב נורא.

ערב, אחד, או יותר נכון מוצאי שבת אחד, בזמן שהאצבע שלי הייתה
תקועה עמוק בתוך הדוגי דוגי והחדר שלי היה נעול, הטלפון צלצל
ואימא צעקה "אפרת, זה בטח בשבילך". ואני קיללתי אותה שהפסיקה
אותי לפני שהתפזרתי לחתיכות ובכל זאת עניתי מהקו שבחדר שלי
מחכה לשמוע את קול ניתוק הטלפון מהסלון וצעקתי, נו אימא באמת,
תנתקי כבר והיא צרחה בחזרה, בסדר, בסדר, כאילו מישהו רוצה
לשמוע את השיחות שלך" וניתקה
בני היה בצד השני. הקול שלו רעד נורא.
את חייבת לבוא לפה עכשיו הרגע."
"בני, בכלל יצאה שבת?"
"כן, יצאה, אפרת בואי אני מפחד"
"מפחד? ממה?  וחוצמזה  בחיים לא באתי אילייך. אבא ואימא שלך לא
מסכימים שכחת?"
"איזה אבא ואימא?"
"שלך, בני, מה השתגעת?"
שתיקה
"בני , אתה שם?"
"אפרת, אני חושב שהם מתו.  אני חושב שאני יתום"
"איזה יתום בראש שלך? אתה השתגעת? מה קרה לך? אתה מפחיד אותי"
"נו, אפרת, אני לא צוחק איתך בואי אלי".
יצאתי מהחדר , מנסה לסדר לעצמי ישר את החצאית, שוטפת את הידיים
שלי  מהריח שכל כך למדתי לאהוב, ואמרתי לאימא שאני חייבת את
האוטו כי בני צריך עזרה.
"איזה עזרה בני כבר יכול להיות צריך?"
"לא יודעת אימא, אבל הוא חייב אותי, אל תשאלי אותי עכשיו שאלות
אני לא יודעת כלום אבל הוא מדבר כמו משוגע"
"נו, מה חדש?"
"טוב אני לוקחת את האוטו".
"יש שלושה כוכבים"
"ספרתי"
יצאתי.
נסעתי כמו משוגעת. אפילו שלא הייתי בחיים בתוך הבית פנימה
ידעתי בדיוק איפה הבית שלו מכל הפעמים שאספתי אותי ליציאות
שלנו וגם מהפעמים שבהם בלשתי אחריו והוא ידע או לא.
עצרתי את הרכב קצת רחוק מהבית, כמו שהייתי רגילה. שלא ייראו
שבאתי אליו.
ילדים דוסים התבוננו בי כחיית ג'ונגל.
עליתי לקומה השלישית.
צלצלתי בפעמון.
בני פתח, חיוור כמו עכבר מבוהל, אוחז בידי ומוביל אותי לחדר
שהיה נראה כמו חדר השינה של ההורים שלו בו עמדו שתי מיטות
מופרדות זו מזו.
"תסתכלי. תראי מה הוא עשה".
אמר והצביע על  נחש, אחר, שלא הכרתי , שהיה נראה יותר כמו נחש
שבלע פיל, רובץ בכלוב שלו.
"מה? אני לא מבינה כלום" לחשתי
"הוא טרף אותם. מה את לא מבינה ? הוא נחש מאוד מסוכן.שהייתי
בבית כנסת וכנראה השארתי את הכלוב שלו פתוח, לא יודע, רק זה
שאבא ירד אחריי והצטרף לתפילה , אבל חזר הביתה לפני.
אימא הייתה פה לבד. כנראה שהנחש השתחרר, אולי היא ניסתה לגעת
בו, או, או  לזרוק אותו. אני לא יודע, והוא כנראה פשוט בלע
אותה".
"נו, די, אתה עובד עלי נכון?הסתכלתי עליו לא מאמינה וצחקתי
"מה את צוחקת? את משוגעת? אימא שלי ואבא שלי בתוך הנחש ואת
צוחקת?" התבונן בי בבעתה כאילו עוד שנייה הוא מכניס לי סתירה.
"אז תסביר לי איך אבא שלך קשור לסיפור?"
"כנראה שאבא שלי חזר הביתה לפני, וניסה להציל את אימא, ואז הוא
טרף גם אותו"
"ואיך אתה גאון שלי יודע את כל זה"?
"כי אני שמעתי אותם מדברים. אימא שלי צעקה "הצילו, ברוך תראי
מה בני עשה לנו, אני לא יכולה לנשום, ואבא ענה לי צביה תסתמי
ת'פה, הוא בטח עוד מעט יקיא אותנו או יחרבן, אם רק תסתמי קצת
ותשאירי לנו אויר".
"נו, אז הוא תיכף יקיא אותם או יחרבן, אם הסיפור שלך נכון"
ניסיתי.
"יא מפגרת. נחשים לא מקיאים ולא מחרבנים את הקורבנות שלהם, הם
מעכלים אותם לאט לאט. ככה. שלמים. שום דבר לא יוצא חי מהדבר
הזה."
"אני לא מאמינה שנחשים יכולים לאכול משהו בגודל של בני אדם,
בטח לא בגודל של אימא שלך.." ניסיתי
"זה פיתון מרושת. שמעת עליו פעם? ברור שלא. הוא מסוגל לטרוף
בעל חיים בגודל כלב, נמר וידוע על מקרים שנטרפו גם ילדים"
"אבל הורים לא, נכון שבגודל של הורים לא שמעת שאיזה שהוא נחש
בלע?"
"לא, אבל עקרונית זה אפשרי."
"בני, אתה עוד תיכנס לספר השיאים של גינס. וחוצמזה, אם תחשוב
על זה, הרי במילא זו הייתה המשאלה שלך. תחשוב על זה ככה. אתה
חופשי"
"חופשי? חו פ ש י ??? אני רוצה את אימא שלי. אני רוצה את אימא
ואבא שלי עכשיו"
בני התחיל פתאום ליילל ואני לא ידעתי מה לעשות. בחיים שלי לא
ראיתי אותו במצב כזה.
ניסיתי לחבק אותו אבל הוא הדף אותי מעליו.
"אולי פשוט נתקשר למשטרה?"
"כן? ומה בדיוק נגיד להם? שהחזקתי נחש שאסור לפי חוק להחזיק
ושהוא טרף את אבא ואימא שלי, אני עוד אשב בכלא על רצח ".
"בוא נחשבו בהיגיון בני, אולי נהרוג אותו , ונפתח לו את הגוף
אולי הם עוד לא הספיקו להתעכל".
"רואים שאת לא יודעת כלום מהחיים שלך. הוא כבר מזמן עיכל אותם,
עור, בשר, עצמות, הנחש מנצל את כל החלקים של הטרף וככה יש לו
מלא כוח. עכשיו עד הארוחה הבאה שלו יעבור מלא זמן , הוא את שלו
עשה. החרה. מה אני כועס עליו בכלל מאיפה לו לדעת שזה אימא ואבא
שלי מאיפה???"
הגוף שלו היטלטל מצד לצד כאילו הוא בהתקף אפילפטי, ואני לא
ידעתי ממה אני פוחדת יותר. ממנו, מהנחש או מאימא ואבא שלו.
רציתי לעוף משם.
"אני חושב שאני אלך עכשיו בני"
"אני לא מאמין, את משאירה אותי ככה? אל תלכי, אפרת, אני מתחנן
אל תעזבי אותי ככה איתם".
נשכבתי על המיטה שהייתה קרובה יותר לחלון.
"מה? ככה הם ישנים כל הזמן? מופרדים?"
"ככה הם י ש נ ו, אפרת, ישנו , עד שרצחתי אותם"
בני נשכב לידי, מתכרבל כמו אפרוח אל תוכי, נאנח אנחה קורעת,
ידו הרועדת מגששת אל דוגי דוגי שלי.
בני עשה לי דוגי דוגי
אני מצצתי לו, זה תמיד הרגיע אותי.
הנחש התבונן בנו ארוכות לאורך כל מעלה ההר, עד ההתפזרות.
אחר כך בני נאנח ואמר
"את יודעת מה, אפרתי? בכל זאת, יש לי איזו שהיא, הקלה.
קיבנימט".