אני זוכר שיום אחד ברחוב אחדות ישראל, שהיה הרחוב המרכזי של
השכונה, הגיעו בצהריים שני רוסים, מהגדולים האלה שמבלים חצי
מהזמן במכוני כושר, בטנדר. זה היה בקיץ והמראה של שני הרוסים
האלה, שבטח עברו את רוב ילדותם מתחת לאפס, עורר בי משהו בין
צחוק לרחמים. כשאלו נולדו, האם מישהו יכול היה לדמיין שיום
אחד, מקץ עשרים שנה, הם ילבשו גופיות צמודות וירכיבו שלטים
בעיר מדברית בארבעים מעלות? מהארגז של הטנדר יצא שלט בשני
חלקים ואחרי חצי שעת עבודה ניצב מעל הפיצוציה הקטנה שלט:
"הפיצוציה של טשרניחובסקי". שמתי לב כבר חודש לפני בערך,
שהפיצוציה מתחילה להתרוקן ממוצרים. בהתחלה, הלכו ופחתו
הסיגריות. אחריהן הגיע תורו של מקרר הגלידות להתרוקן. בסוף
נשארו שם רק שני באנגים על הקיר מאחורי הקופה, כמה  שקיות
צ'יפס ועובד, הנרקומן של השכונה, שנראה כבר חלק טבעי מהמבנה
הארעי. כנראה שמאיר, הבעלים של הפיצוציה מאז שאני הגעתי
לשכונה, הלך לחפש הזדמנויות עסקיות במקומות אחרים, או שהוא שוב
הסתבך עם הלוואות לא מוצלחות.
בערב כבר התחילו משאיות של ספקים להגיע למקום, והפיצוציה חזרה
והתמלאה בכל טוב. את כל עסקי הפריקה וההרכבה ניהל בחור שמנמן,
מקריח, כבן חמישים. אף שסביב המקום הייתה המולת מסחר כל אותו
היום, הרי שמפיו לא נשמע כמעט הגה ונראה היה שהעניינים מתרחשים
סביבו במעין הבנה טלפתית. משהו מן השלווה בה התנהל האיש דבק
בסביבתו, ולמחרת בבוקר נראה היה כאילו מאז ומעולם עמדה
הפיצוציה של טשרניחובסקי במקומה זה. גם העוברים והשבים החלו
להתעניין במקום, לאחר שנים של איבוד עניין בפיצוציה של מאיר,
שנקראה "תביא חיבוק". מקץ כמה ימים, טשרניחובסקי הוציא שולחן
פלסטיק וארבעה כיסאות לפיסת הרחוב שמול הפיצוציה. שני האשלים
הגדולים הצלו על פינת הישיבה שהפכה מיד למרכז חדש של מפגשים
חברתיים בשכונה - תושבים ותיקים, עולים, עובדים וסטודנטים חלקו
את ארבעת הכיסאות ביניהם לאורך כל שעות היום, כאשר על האווירה
ממונה טשרניחובסקי.
גם אני הלכתי ודבקתי באיש
כל שעה פנויה שהייתה לי בשנה ההיא ביליתי בפיצוציה
היום כבר אין שם פיצוציה
במקומה נפתחה איזו חנות של רשת גדולה
בפעם הראשונה שאזרתי אומץ לפתוח בשיחה עם האיש המיוחד, הוא היה
עסוק בסידור קופסאות סיגריות במדפים, ומדי פעם היה כותב בטוש
על הארגזים ההולכים ומתרוקנים. לא הצלחתי להבין אם נכתבת שם
שירה, פרוזה או סתם חלקיקי רעיונות, אבל היה בפעולה הזו משהו
מרגש. שילוב, שנראה לי אז בלתי אפשרי, בין היומיומי, הקשה,
השגרתי, לבין הנשגב, המטפיזי. אם אני מצליח לזכור נכון, שאלתי
אותו למה טשרניחובסקי ואם יש לו גם שם אמתי. הוא השיב לי
שטשרניחובסקי הוא השם שדבק בו בכל מקום בו עבר, מכיוון שתמיד
היה הולך עם כלי כתיבה ודף, וכותב. מפקד בצבא ראה אותו כותב
באמצע מסדר הבוקר ואמר לו יאללה טשרניחובסקי, שפוך עשרים. השם,
מיותר לציין, דבק בו. ככה הוא הבין שהוא בעצם תבנית נוף
מולדתו, וכנראה אם כולם חושבים שהוא טשרניחובסקי, יש בזה שמץ
של אמת. לא היה לו רע עם הכינוי וגם לא היו לו סנטימנטים לשמו
המקורי, שגם אם ידעתי אותו פעם, פרח מראשי מזמן.
כשהימים החלו להתקצר והבקרים החלו להתערפל, מצאתי ארגז זרוק
מתחת לאחד האשלים, שהטל מחה את הכתוב עליו והותיר כתמים
כחולים. שאלתי את טשרניחובסקי מה היה כתוב שם. הוא ענה לי שזה
היה משהו שכתב על בחירת המקום של הפיצוציה ליד שני האשלים
הגדולים. אשל, כך אמר, הוא הסמל לא רק של המדבר, אלא של האדם
במדבר. הוא הראה לי מה קורה בשעות שהלילה הופך לבוקר, כאשר הטל
והערפל מתעבים על העלים הכחושים ומטפטפים לשלוליות. ככה, הוא
אמר, גם האנשים. ביום עסוקים בלעשות כמה שפחות, אבל בלילה הבל
הפה של החלומות שלהם מתעבה על זגוגיות האישונים והופך לדמעות
חמות שמטפטפות לשלוליות זעירות על מצעי המיטות שלהם.
באחד הימים שכבר נעשו קרירים, הצעתי לו לכתוב את הדברים שלו
במחברת מסודרת או ישר על המחשב, כמו שאני עושה. פרסתי לפניו את
האפשרויות והנוחות שבשיטת העבודה הזו. הוא אמר שניסה לכתוב פעם
ישר על המחשב, אבל נתקף בורטיגו וחזר לארגזים. הוא סיפר שבפעם
הראשונה שפתח את מעבד התמלילים הוא נתקל בלבן שכמוהו הכיר כבר.
הוא הלך ושקע לתוך האור הלבן הקלוש שבקע מן המסך, עד שלפתע לא
ראה עוד את הגבולות שלו - מה הוא רוחב ומה אורך, מה ימין ומה
שמאל. בלתי נתפס היה בעיניו הרעיון שמכונה משוכללת כל כך תגביל
את עצמה לשטח לבן בגודל דף מחברת רגיל. הוא חי בדמיונו את כל
האפשרות הוירטואלית של המחשב ליצור שטחים לבנים והדבר כמו זרק
אותו, כך אמר לי, לטיול שעשה מזמן. באחד הימים הוא הגיע למדבר
המלח הגדול בבוליביה, הסלאר. הוא סיפר שטייל שם לבד למשך זמן
שקשה לו לאמוד. הוא אמר שכשהיה לבד בתוך המישור הלבן האינסופי
הזה, שמילא את העולם מאופק עד אופק, גילה פתאום שאין לו שום
פרספקטיבה למונחים שהוא רגיל בהם ושחייו מסודרים על-פיהם.
האמיתות הבסיסיות ביותר על רציפות הזמן והמרחב נראו בין רגע
כמו הזיה של אסיר הכלוא בצינוק. הייתה זו תקופה שבה זרם
המחשבות שלו היה הקולח והחד ביותר, אם כי כאשר יצא לבסוף מן
המדבר, הן נותרו כזיכרון עמום בלבד. זו הייתה ההגדרה של
טשרניחובסקי לורטיגו, ועל החוויה הזו הוא לא רצה לשוב. הארגזים
הם צורות ברורות, עם גבולות בלתי ניתנים לערעור, וכדי להצליח
במשימה שנועדה מראש לכישלון, דהיינו העברת המחשבות בכוליותן אל
הכתב, האדם זקוק לגבולות ברורים. המחשבות, הוא אמר, הן כמו
חיית פרא וכדי שיהיה לאדם איזה שימוש בהן, הוא חייב להכניס
אותן למכלאה.
השירה, אמר לי טשרניחובסקי בלילה לפני שנעלם במפתיע ולא שב
עוד, היא הניסיון האנושי המוצלח ביותר לאחוז בשולי שמלתה של
האמת.