ערימות של כביסה מסתירות את הנשמה של אתי. בכל פעם כשהיא עוברת
לידן, או כשהיא מחפשת בגד כלשהו שחבוי במעמקי ערימה כלשהי, היא
חושבת על אמא שלה שחזרה והתרתה בה שלא להשאיר כסיבה לא מקופלת
"היא רק תתקמט ובסוף אי אפשר יהיה ללבוש אותה ותצטרכי לכבס הכל
מחדש" היתה אומרת לה. אמא שלה צדקה. באמת הכל מתקמט ככה, אבל
אתי מרגישה שהיא פשוט לא מסוגל לקפל את הכביסה. הכביסה, מצדה,
הולכת ונערמת בשקדנות אין סופית. נדמה שלא משנה כמה בגדים
ישלפו ממנה, כמה סל הכביסה יעלה על גדותיו - הערימות הולכות
וגובהות. אולי יום אחד הכביסה תגיע לתקרה, חולפת מחשבה בראשה
של אתי.
בשעות הקטנות של הלילה, כשהכל דומם מסביב, אתי מכרסמת עוגיות
עם ריבה, ולפעמים מוציאה מהארון את קופסת הקרטון המתבלה.
הקופסה, שפעם שכנו בה מגפי עקב שחורות ומרשימות מכילה היום
פתקיות בשלל צבעים. על כל פתקית יש מילה שאתי רצתה שלא לשכוח.
מילה שאתי אוהבת אבל לא יוצא לה להשתמש בה.
בלילות כאלה, אתי פותחת את הקופסה ושולפת באופן אקראי כמה
פתקיות. "אתנחתא", היא לוחשת לעצמה, קוראת את המילה הכתובה על
אחת הפתקיות. "מפורכסת", קוראת בפתקית אחרת. "תהומות הנשיה"
מרצדות מול עיניה המילים, הרשומות על פתקית הנמצאת דווקא בראש
הערימה.
בבוקר אתי ממהרת לקום. היא מזרזת את יונתן בן החמש ("חמש
ורבע!" מדגיש יונתן) לקום ולהתלבש. הוא יאכל ארוחת בוקר כבר
בגן. אתי צריכה להספיק לאוטובוס שיביא אותה לעבודה. אתי מאד
חרוצה. חרוצה וזריזה. אתי מנקה בתים, שניים, לפעמים אפילו
שלושה ביום.
יש בתים שאתי אוהבת לנקות יותר. אלה הבתים שבהם היא נמצאת לבד,
בלי אף אחד לידה. אתי אוהבת לעבוד בשקט, בלי מוסיקה, בלי אנשים
שמדברים איתה. היא נותנת למחשבות שלה לרוץ בזמן שהיא מנגבת
אבק, שוטפת רצפה או שואבת שטיחים. מילים שהיא אוהבת מתגלגלות
אז במסדרונות המחשבה שלה. היא מתגעגעת לימים שבהם השתמשה
במילים האלה. יש בתים שבהם אוהבים לנקות יחד איתה או סתם
להשגיח עליה. דווקא אז הכל קורה לאט יותר והיא כמעט ולא מספיקה
לסיים בזמן ולהגיע לבית הבא. בבתים האלה, אתי לא מספיקה לחשוב
על מילים שהיא אוהבת. היא מדברת בקצרה, במילים שטוחות, שכל
גוון או הוד נעדר מהן. מילים כמו לכלוך, סמרטוט או חומר ניקוי.
אין זהרורים במילים שאתי אומרת, ואתי מחכה לרגע שבו תוכל לחזור
הביתה ולשלוף כמה פתקיות מקופסת הנעלים הישנה.
לפעמים אחרי שיונתן הולך לישון, אתי מוציאה את אחד הקלסרים
שלה. בקלסרים יש מאמרים שהיא אספה בשקדנות כשתכננה לכתוב את
התזה שלה. אתי רצתה לכתוב תזה בבלשנות. זה מה שהיא למדה במשך
חמש שנים, והמנחה שלה היה מאד נלהב מהאפשרות שאחרי התזה היא
תמשיך לעשות אצלו את הדוקטורט. הוא סידר לה משרה של מתרגלת
בחוג ליהדות והיה מביא לה מתנה קטנה בכל פעם שחזר מחו"ל.
אבל אז אמנון מת. הוא פשוט נפל במדרגות ומת. זה היה בבית של
ההורים שלו, ואף אחד לא יודע איך הוא נפל. ההורים שלו חזרו
הביתה בערב ומצאו אותו שוכב בתחתית המדרגות, מת.
זה היה זמן קצר אחרי שהיא סיפרה לאמנון שהיא בהריון. הוא מאד
שמח והם אהבו לשכב במיטה ולדמיין את הילדה שתוולד להם. אמנון
מאד רצה בת, ורצה לקרוא לה סמדר. היא לא כל כך אהבה את השם
הזה, אבל לא היה אכפת לה, כי הקול שלו קרן כשהגה את השם הזה.
סמדר. בסוף נולד בן, ואמנון לא היה, וההורים של אמנון נעלמו
בהדרגה מהחיים שלה ושל יונתן.
כשהיא מתגעגעת לאמנון, היא לוקחת דף וגוזרת אותו לחתיכות
קטנות. על פיסות הנייר הקטנות היא רושמת מילים כמו כיסופים או
געגוע. לפעמים היא רושמת רק אמנון. וכשהיא ממש מתגעגעת, היא
מציירת פרח קטן ליד השם שלו. היא כבר לא מצליחה להזכר בדיוק
איך נראו הפנים של אמנון. היא זוכרת את הקול שלו ואת הריח שלו
ואת המגע של הגוף שלו, עם בגדים ובלעדיהם, אבל זכרון הפנים שלו
הולך ומטשטש. היא מוציאה בכל פעם תמונה אחרת מהאלבום הקטן
המשותף שלהם ומסתכלת עליה במשך דקות ארוכות. לפעמים היא מראה
ליונתן תמונות שלהם ומספרת לו סיפורים על אבא שלו, שמת בדיוק
חודשיים אחרי שיונתן נוצר.
כשאתי חושבת על הרגעים בהם נוצר יונתן הגוף שלה מתמלא במילים
כמו תשוקה וכמיהה, תאווה ורכות. אתי עוצמת עיניים ונותנת
למילים לדהור בשלל צבעים בתוכה. היא נרדמת וחולמת על אמנון.
בחלום שלה, הוא מטפס על סולם, מנסה להוריד משהו ממדף גבוה, ואז
נופל עליו בקבוק והוא נופל. גם בחלום שלה, אמנון מת.
אתי מתעוררת לעוד בוקר, מעירה את יונתן ומחליטה שהיום הם יקחו
חופש. אתי מתקשרת לבית אחד ועוד בית ולעוד אחד, מהססת תירוץ על
מחלה, או בדיקה בלתי צפויה, ואולי בכלל משאירה הודעה מסוייגת
בתא קולי. אתי הולכת עם יונתן למכולת. הם קונים לחמניות וחמאה,
גבינה ואפילו שוקו בבקבוק. זו חגיגה אמיתית, כי לרוב אתי מסרבת
כשיונתן מבקשת שתקנה לו שוקו. אתי מאד חסכנית, מצרפת שקלים,
חוסכת ליונתן, שיגדל. והיום - חגיגה של ממש. הם הולכים הביתה
ושרים שירים שיונתן למד בגן. בבית אתי מכינה ליונתן חביתה
ולעצמה ביצת עין היא שרה לו שירים שהיא אהבה פעם, מזמן, כשהיה
לה את אמנון והיא אפילו מלמדת אותו מילה חדשה-ישנה - ביציה.
הם אוכלים יחד ליד השולחן הקטן שבמטבח ואתי מנסה לפתות את
יונתן להרפתקאות שרקמה בן רגע. יונתן נסחף אחריה וטווה עלילת
הרפתקאות משלו. הם יוצאים על כנפי רוח שטות שאחזה בהם, ומבלים
את היום בנסיעות, טיולים רגליים קצרים והרבה ממתקים. בערב, אתי
מלהיבה את יונתן לערב של מדורה, ממש כמו בל"ג בעומר, היא
מבטיחה לו. הם לוקחים תפוחי אדמה בשקית, בצל בשבילה וכמה
נקניקיות שיונתן אוהב. אתי נותנת ליונתן להחזיק את השקית עם
האוכל והיא לוקחת איתה שני קלסרים תפוחים, שניירות מבצבצים
מהם. יונתן שואל אותה מה יש שם והיא אומרת שכלום, ניירות שהגיע
הזמן לזרוק אותם.
הקומזיץ הקטן במגרש הנטוש שבקצה הרחוב מצליח מאד, ואפילו
מצטרפים אליהם כמה שכנים - מבוגרים וילדים. הם שרים ומדברים
ואתי צוחקת בקול רם. יונתן בא ומחבק אותה. יש לו ריח של עשן
ושל זיעת ילדים. יונתן לוחש לאתי שהוא אוהב שהיא צוחקת. אתי
מדגדגת אותו ויחד הם מתגלגלים על השמיכה שהביא אחד השכנים.
נהיה מאוחר, ומחר אתי צריכה לעבוד. יונתן מחר ילך לגן, כרגיל.
אחרי מקלחת, אתי מתיישבת ליד יונתן ומספרת לו סיפור על עץ אחד
וסנאי וציפור. יונתן נרדם ואתי מכבה את האורות בבית. אחר כך,
אתי הולכת לסלון ומתחילה לקפל כביסה.