בו ברגע את שותקת ואצבע מורה מונחת על שפתותי הבתולין שלך.
כה מרות משתיקה, אך מתוקות מחיוכייך שכעת חלפו להם.

בו ברגע הוא שותק, מחדיר לגופך רעל מזוקק
שעושה בגופך כשלו בלבד. רעל חודר, מכהה חושים.



הוא: הכאוס, זה מה שהולם אותך, הכאוס.
לא מילים יפות וחיוכים בתוליים.
אלא האנרכיה המולדת בך, החקוקה בנפשך, ולא יופי אנושי.
את לא יפה. אין לך פאר טהור.
את מלוכלכת, את כאוטית, את מקאברית
וזה מה שעושה אותך כזו סקסית בעיני.
זה מה שהייתי רוצה לראות תמיד. אותך,
לובשת אנרכיה.


היא: מידות רעות, זימה ותועבה הייתי רוצה לראות בך.
אפילו הייתי רוצה לחוש אותם מלכלכים את נפשי.
לא ביופי שלך ולא במתיקותך אתה מגיע לשיאך,
ולא באלו אהבה חשוכת מרפא מצאתי.
אם כי בכאבך הרב פנים.
אתה יודע, אתה כל כך יפה שזה כבר חולני.
ומשהו בך קורא לי, הוא כבר אינו קורא - הוא צורח
ומשהו בך את אקט הנשימה משכיח
אולי זה משהו במבט המקפיא שלך ועיניך הלבנות.
תן לי לערפל אותך.
ואני אעמיד פנים שלא ראיתי שהסתכלת עלי בכזו תוכחה.
כשאלפי סיכות חסרות משמעות חודרות לגופי
מענות אותי בשקט
אז אדע  אלו יצרים חשוכים מקננים בך
ללא פחד או בושה
עת ליל.