היא עוצרת בדיוק בחמש שלושים וחמש כמו כל בוקר. שני גלגלים על
הכביש ושניים על המדרכה. כשהמנוע כבה, חוזר השקט של ציוץ
הציפורים שמאפיין את השעות האלה שבהן העיר עוד ישנה. משה
ואהרון יוצאים מהקבינה וסוגרים בטריקה את הדלתות של המשאית
הכחולה שלהם. הם מעיפים מבט לכיווני ומהנהנים בראשם. אני מהנהן
בחזרה לעברם. אהרון פותח את הדלתות האחוריות של המשאית ופותח
את משטח ההעמסה. משה נראה עייף. הוא בטח רב עם האישה שוב, שנים
הם כבר ככה. יש להם תקופות טובות ותקופות רעות. אהרון מעמיד על
משטח ההעמסה כמה ארגזים. חמישה ארגזי יוגורט בטעמי תות, משמש
ואגס. ועוד ארגז אחד של הטעם החדש שלהם - מרנג דיאט. אנשים
מאוד מתלהבים מהמרנג הזה, והבנתי ממשה שזה הולך טוב. שני ארגזי
מעדן בטעם שוקלד, שלושה ארגזי גבינה חמישה אחוז וארגז קוטג'.
היום זה היום בשבוע שמביאים קוטג'. פעם, לפני עשרים שנה, שיוסי
היה עוד קטן, היה הולך ארגז קוטג' ביום. אני זוכר איך בקיץ
כשלא היו לימודים היינו אוכלים לחם שחור שהגיע מהמאפיה עם
קוטג' טרי טרי. היינו גומרים ככה חצי כיכר לפחות. שושנה,
זכרונה לברכה, העדיפה דווקא חמישה אחוז, אבל בשבילי, ובשביל
יוסי זה תמיד היה קוטג' ולחם שחור. עכשיו יוסי כבר נשוי, ברוך
השם, עם ילדים משלו והוא גר רחוק בצפון. רק שיהיו בריאים.
ושושנה, שושנה שלי, בשמיים, שאלוהים ישמור אותה.
אהרון מוריד את משטח ההעמסה והוא ומשה מתחילים לגלגל את
הארגזים לתוך החנות. אני מסתכל על המשאית הכחולה ואז אל השמיים
הכחולים. אין עננים. זה יהיה יום יפה. הציפורים ממשיכות לצייץ.
שלושים שנה אני כבר שומע אותן. כל בוקר. חמש שלושים וחמש. אני
ומשה ואהרון. זה יהיה יום יפה. יהיו הרבה אנשים בחוץ. זה יום
טוב לעסקים.
משה ואהרון יוצאים החוצה מהחנות. הם עולים על המשאית ומדליקים
את המנוע. ציוץ הציפורים נעלם לכמה שניות עד שהמשאית נעלמת
במורד הרחוב. אני מסתובב ונכנס לחנות שלי. זה היום הראשון מזה
שלושים שנה שלא מספקים לי מוצרי חלב. מאז שפתחו כאן את
הסופרמרקט לידי, המחזור ירד בתשעים אחוזים. מה אפשר לעשות?
אנשים רוצים מגוון, כמות, איכות. יש גבול לכמות המוצרים אני
יכול להחזיק במקרר הקטן שלי. אנשים רוצים מרנג דיאט. לי יש רק
קוטג'.
באפלוליות של המכולת שלי אני רואה רק את מקרר החלבים הריק
שמואר. אני פותח את המגרה, מוציא את האקדח שקניתי לפני שנתיים
אחרי ששדדו את המכולת של אלי בטרשנחובסקי, ומשחרר את הניצרה.
גם המכולת של אלי, שיבדל לחיים ארוכים, כבר מזמן סגורה. אני
מכניס את הלוע של האקדח לפה ומניח את האצבע על ההדק. חבל,
דווקא יום יפה. זה יום טוב לעסקים. |