בדירה צנועה, אי שם בתל אביב, יוני 2002

מאיה סוף-סוף הרדימה את מתן. היא יצאה מחדר הילדים, נאנחת בשקט
ומשפשפת את עיניה, מחניקה פיהוק. עיניה החומות-כהות היו כעת
אדומות מחוסר שינה. שערה החום-הכהה היה אסוף על עורפה בקוקו
עגבנייה. היא לבשה טרנינג בצבע כחול ולרגליה היו רק זוג גרביים
שחורות. היא הלכה למטבח ופתחה את המקרר כדי להוציא בקבוק מים.
היא מזגה לעצמה כוס ונשענה על השיש, שותה בלגימות קטנות,
כששמעה מפתח בדלת.
"ניר?" שאלה בהיסוס. הדלת נפתחה. זה לא היה ניר.
מאיה הבחינה באותו איש-ארור. עיניה התכהו והכוס התנפצה לרצפה.
"אלוהים אדירים." לחשה, כשהדלת נסגרת מאחוריו, מתפללת שמתן לא
יתעורר. העיניים השחורות הקטיפתיות הביטו בה בעניין והחיוך
השובבי התפרס על פניו אט-אט.
"שלום מאי." (באנגלית: שלי) אמר ברוך.
"שי, בוא נעשה עסק..." אמרה בשקט וברוגע.
"כן, מותק... אני מקשיב. תמיד נהניתי לעשות איתך עסקים."
"אוקיי, אז ככה: אתה עכשיו שם לי את המפתח ביד, יוצא מהבית שלי
ולא חוזר לעולם. אני פשוט אשכח שהיית פה."
"תני לי לחשוב על זה שנייה... לא, אני לא חושב, שאני הולך,
מאי..."
"אל תקרא לי ככה יותר, אידיוט אחד..." סיננה. היא התכופפה כדי
לאסוף את שברי הכוס, שהתנפצה לרצפה, כשהוא התקרב אליה ואז רכן
כדי לעזור לה. הם הניחו את השברים על השיש.
"מה אתה עושה כאן?" שאלה חרש.
"ברגע זה, עוזר לך להרים את השברים... באופן כללי, חזרתי לכאן
כדי לראות אותך ואת הבן שלנו..."
"הבן שלי." תיקנה בעקשנות ובנחרצות "איך היה בניו-יורק?
שיעמם לך, אז בא לך לחזור לחיים בארץ?" לגלגה.
"לא, מותק... בכלל לא שיעמם לי... פשוט התגעגעתי אלייך..."
"שקרן אחד," אמרה בכעס "סוף-סוף ענת זרקה אותך?" שאלה
והתרוממה, נשענת בחזרה על השיש. הוא התרומם אחריה וצחק קצרות
את צחוקו, שהיה מוכר עד כאב.
"מאי, אלוהים... התגעגעתי אלייך כל-כך... לעוקצנות שלך ולכעס
הגדול, שהולם אותך יותר מכל דבר אחר... לכל הרוחות, העיניים
שלך יורות ברקים עכשיו וזה כל-כך סקסי..." הוא התקרב אליה לאט,
והיא התרחקה ממנו, עד שהייתה חסומה בינו לבין השיש "והריח
שלך..." אמר בלחש ונצמד אליה, מרחרח את שערה וצווארה "ריח
כל-כך מוכר, כל-כך פשוט, ריח שגורם לך לחשוב על מאי החמימה
והרכה גם באמצע הלילה, כשאתה קם לקחת כוס מים בדירה שלך
בניו-יורק. נכנסת לי לנשמה, מאי... אז אל תגידי לי, שאת מצפה,
שאני אצא לך מהחיים, כי שנינו יודעים שזה בלתי אפשרי. יש לנו
ילד ביחד, אז אל תצפי ממני להתעלם מזה, לעזאזל... אני רוצה
אותך ואת הילד שלנו בחזרה..."
הוא הביט בה ברכות... בכוונה... כמו פעם. מאיה נשארה ללא
מילים. עיניה התכסו בערפל דק של תשוקה. היא לא אמרה דבר, גם
כשפיו היה במרחק נשימה מפיה, ובמיוחד, כאשר הוא סגר את אותו
מרחק אפסי וכיסה את פיה בפיו.
נשיקה. נשיקה קסומה. מגע קליל של שפתיים, שהפך ללוהט ומתאווה.
תמיד זה היה ככה, קסום, ביניהם. מאיה הרגישה את אותו פרפור
בבטן שהיא הרגישה רק עם שי.
חם. חמימות מילאה את כל גופה. להט. תשוקה. תחושות, שהיא
הבטיחה, שלא תחווה שוב לעולם. במיוחד לא עם שי.
היא התנתקה מפיו, בבהלה, בבת אחת ואמרה מילה אחת ויחידה:
"לא."
שי התנשם בכבדות "לכל הרוחות, מאי..."
"אל תקרא לי ככה..." סיננה "עכשיו נעשה את זה בדרך שלי..."
לחשה והרימה אגרוף אל פרצופו. הוא זיהה את ניצוץ הכעס בעיניה,
צפה את תגובותיו והרים את ידיו כדי לעצור אותה. הוא אחד בידיה
והשכיב אותה על הרצפה. היא ניסתה להיאבק בו, ללא הצלחה. הוא
רכן מעל גופה והמשיך להתנשם בכבדות. גם היא התנשמה, תחתיו.
"מאי, תמיד היית חכמה, אבל אני תמיד הייתי יותר מהיר ממך..."
"תמיד היית בן זונה..." הטיחה בכעס. הוא צחק חרש.
"אני אוהב לריב איתך, בחיי... יש לך פה יצירתי, ולא רק
לנשיקות... אבל זה לא הזמן..."
"רד ממני, אידיוט..."
הוא הביט אל תוך עיניה "כמה שבא לי עלייך, מאי... מתוקה...
להיות איתך, כמו פעם, אז... כשיצרנו את הילד שלנו, ביחד..."
לחש קרוב אליה. היא רעדה. הוא החייה את הזיכרונות. בעיניה היה
ניצוץ קל של מודעות. "אבל זה לא הזמן עכשיו." פסק "אני רוצה
לראות את הילד שלנו..."
"הילד שלי. שלי. יש לי מסמכים המוכיחים זאת ו-"
הוא קטע אותה ברטינה "לעזאזל עם המסמכים הארורים-"
"זה לא העניין." קבעה בנחרצות. הכעס נבנה בתוכה לאט, עד שהתפרץ
בשטף של מילים "ויתרת על כל הזכויות שלך באופן סופי ביום שלקחת
את הדברים שלך ואת ענת שלך וטסת לניו-יורק. אני לא יודעת מה
ניסית להוכיח ואני לא יודעת, אם הצלחת... למען האמת, זה לא
מעניין אותי בכלל. יודע למה? כי אתה מחוק בשבילי, מחוק.
הבנת? מחוק!!!" היא צעקה זאת בכעס רב, ושי הביט בה המום. דמעות
היו על לחייה. אז, בדיוק כששי הרים את ידו כדי לנגב את
דמעותיה, נשמע בכי של תינוק מחדר הילדים.