[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








יש משהו בנסיעות, נסיעות באוטובוסים בעיקר, שתמיד גוררות אותי
למחשבות והרהורים. ולא סתם מחשבות והרהורים, אלא ממש סיעור
מוחות שכל המשתתפים בו הם אני ואנוכי. הדרך רצה לי בעיניים
ונוסעת יחד איתי אבל הראש שלי במקום אחר. אני חושבת תמיד את כל
המחשבות האלה שציפיתי שיעטפו את כל הטיול שלי בהודו, אבל משום
מה הם צצות אך ורק בנסיעות. אני חושבת על אהבות נכזבות, על
המשפחה, על עצמי ואפילו לפעמים בדברים שיוצאים מהמעגל הפרטי
שלי.
יש אנשים שנרדמים בקלות בנסיעות האלה בהודו, אני לא. אני רדופה
ע"י ההרהורים הבלתי פוסקים שלי והם לא מניחים לי לעצום עין.
אפילו במידה וחשבתי מחשבה משעממת שגרמה לי לעצום עין מייד
צווחת עליי הנפש: אם את מתעפצת תעמדי.
נסיעות ארוכות הן דבר שכיח בהודו, למעשה כל התנהלות כמעט כרוכה
בנסיעות ארוכות, נסיעות קצרות אינן מופיעות בלקסיקון ההודי.



כרגיל, אני לא מצליחה להירדם באוטובוס. אני שוב שרויה במונולוג
נוקב עם עצמי. הנידון - הרגלי האכילה הנוראיים שפיתחתי בתת
היבשת הודו.
"נגה," אני ננזפת בטון חמור "מה שבאמת מדאיג אותי, שלא נזכיר
את נדודי השינה המייסרים אותי, שבסופו של דבר את בכלל לא אוהבת
שוקולד!!!"
נגה, להלן אני, משפילה מבט, מנסה אולי לחשוב על טיעון, מגננה
כלשהי, אבל כשהעימות הוא מול עצמי נגמרות לי המילים. מול אדם
אחר יכלתי שעות להתווכח כי שחור הוא לבן ושמאל הוא ימין, אבל
אני? אני תמיד צודקת.
"ובכלל ממתי את אוהבת אורז?! את שונאת אורז!!! הרי לא קבענו
לפני שנים רבות שאורז מלבד היותו קטניות הרסניות ומיותרות, הוא
אוכל של מבוגרים שאוכלים אותו סתם בלי לחשוב?! אוכל של אנשים
שלא חושבים, שאיבדו את הרצון לטעם טוב או לגזרה משובחת. מי
בכלל צריך אורז?! זה מיותר לחלוטין. אם בבית שהיית חוזרת מהצבא
היה מחכה לך סיר אורז היית בטוחה שאף אחד לא אוהב אותך בעולם
הזה!!! ממתי הפסקת להיות בררנית?! מי שלא בררן סופו תחת ענק.
"אם בכלל נבחן מקרוב את מה שאכלת בימים האחרונים נגיע למסקנה
חורצת שלא אכלת דבר אחד שנמצא בכלל ברשימת המאכלים האהובים,
ומה סגרנו בקיץ לפני שנתיים?! אם אתה לא שם, אם אתה לא נכלל
ברשימת נגה למאכלים טעימים - משמע אתה לא מאכל, אתה סתם, סתם
נטל קלורי."
אני מסתכלת על הבחורה שהתיישבה לידי, עוד תיירת עם כרס קטנה,
קטנה קטנה אבל משתפלת וצורבת לי את הרשתיות של העיינים למרות
שאני עם משקפי שמש. איכס.
"ככה את רוצה להיות?!" זועק המצפון בגרון ניחר "כולם, אבל
כ-ו-ל-ם הזהירו אותך שבנות משמינות בהודו, אבל את... את..."
הזעקה שלו התמוססה אט אט והתחלפה בקול חנוק שמתקשה לבטא כל
הברה "את מתנהגת כאילו לא היו דברים מעולם!!
"מה שווה כל המוזלי בלי דבש, מיץ סחוט טרי ללא סוכר, תה נענע
עם אחד סוכרזית אם אחר כך אוכלים תריסר עוגיות?!"
אני זוכרת, אני זוכרת מה הבטחתי לעצמי. אני זוכרת איך בחנתי
בדקדוק את חברותיי השבות להן מחו"ל עם חיוך מאוזן לאוזן,
קולקציה חדשה של סמרטוטים הודים או דרום אמריקאיים ומטען עודף.
כמה וכמה צמיגים עסיסיים שעיטרו את מותניהן וכרס קטנה של חודש
שלישי. אז נשבעתי שלא אני, אני שצלחתי את צה"ל במידה נכספת, לא
אכנע ולא אשבר. כן, אני, נוגה יעקבי שלקחה מהבקו"ם מדים במידה
הכי קטנה למרות הגבות שהורמו, למרות ההמלצות המעודנות ש"אולי
תקחי בחשבון שתעלי במידה", למרות הכל אלה המכנסיים שהחזרתי
לבקו"ם. אני, נגה יעקובי.
אני זוכרת ששאלתי את כולן למה בעצם משמינים שם אם כולם רק
מתגעגעים לאוכל של הבית ורק מספרים כמה מלוכלך, ואיך במקום שבו
פעילות מעיים הופכת להיות נושא פופלרי ואהוב שלא נס ליחו בכל
ארוחה, איך במקום כזה לעזאזל אפשר להשמין?!
אז הן אמרו לי בעיניים מזוגגות עם מבט שהוא כמו עירוב של המתקת
סוד ואהבה ראשונה גם יחד, בהודו לא איכפת לך איך אתה נראה,
נגה.
באותו הרגע, בשנייה, בעצם במאית השנייה (זה היה 18:35:06 למיטב
זכרוני) בי נשבעתי שבחיים, אבל ב-ח-י-י-ם, לא יפסיק להיות לי
איכפת איך אני נראית!!! בחיים!!!
ששמעתי שכל היום אוכלים בהודו אורז הייתי בעננים, אני שונאת
אורז. ניצלתי. זה היה כמו אבן ענקית שנגולה מלבי, אם אורז הוא
אויבן של בנות ארצינו העגלגלות שיוצאות אחרי שחרור לתור אחר
תרבויות חדשות, אז אני, נגה יעקובי, זן אחר.
עכשיו, חצי שנה אחרי, אני מסתכלת על עצמי וכעס גדול מנקר בי.
איך לעזאזל נתתי לזה לקרות גם לי?! ממתי אני בכלל אוכלת ארוחת
בוקר?! והכי מזעזע, איך לעזאזל מצאתי את עצמי אוכלת באמצע
הלילה?! זה שומנים!!! כל כך שומנים!!!
הקטע פה בהודו שאין מראות, ז"א יש, אבל נדיר ביותר. רוב המראות
כאן, במידה והתמזל מזלך ונתקלת באחת, הם בדיוק עד לפני הבטן,
בדיוק עד לפני הנקודה שבה אפשר להבחין אם את בעלת בטן או שבלעת
אבטיח. כל המטיילים פה, או יותר נכון המטיילות, מסתובבים
חודשים בלי לדעת עד כמה החולצה שהם כל כך אוהבים (ואם אתה אוהב
חולצה בהודו כנראה תלבש אותה בתדירות די גבוהה של יום כן יום
לא במתחלף עם החולצה האהובה השנייה שלך) מאיימת להתפקע מתפריה
באיזור הבטן או כמה החצאית שלהן נקרעת תחת (דו משמעי) העומס.
הן מסתובבות באי ידיעה מוחלטת, באופוריה אפילו. כל אחת מסתובבת
ברחוב כשהיא משוכנעת שהיא נראית בדיוק כפי שנראתה בפעם האחרונה
שהסתכלה במראה נורמלית, משמע בבן גוריון.
"נגה, את הפכת להיות אחת מהן" ממשיך להכות בי המצפון "ראיתי
אותך, ראיתי אותך אתמול בערב מזמינה קינוח. קינוח!
"נהיית סמרטוט, נגה, פעם יכולת לשלוט בעצמך והיום את נופלת
שדודה למראה תפריט, מריירת לי אל מול מטוגנים. פעם היית חזקה,
את חייבת לזכור נוגה, רעב זה רק בראש, רעב זה לחלשים".
אני חלשה, אני מתוודה בפני מצפוני, נהייתי חלשה.
"את בעצמך אמרת, נגה" הוא שב ותוקף אותי, "שאין ארוחה בעולם,
שתהיה ארוחת שחיתות הכי מושחתת שקיימת, אם זה סטייק מדמם או
לזניה חצילים עם הררי גבינה צהובה מבעבעת שתוכל לגרום לך חצי
מהאושר של להביט במראה ולראות כוסית, של ללכת לחנות ולגלות שגם
המידה הכי קטנה רופפת עלייך, לראות את המבטים המתקנאים שאומרים
ברשעות כדי לנחם את עצמם שאת רזה מדי. אין ארוחה בעולם שתשתווה
לזה.
ומה היא ארוחה?! ארוחה זו בסך הכל שעה של סיפוק, ורזון?! רזון
יכול להימשך שנים. רזון זה אושר".
שהמצפון שלי צודק, הוא צודק. וכשהוא מצטט אותי בכלל קשה לי
למצוא טיעונים למולו.
אני מדמיינת אותי כבר בבן גוריון, יורדת מהמטוס ופוגשת בטרמינל
את המשפחה והחברים שיביטו וישאלו "מה זה, לא אכלת שם כלום?!"
או שיחמיאו לי ויודיעו לי שנהייתי "רק עור ועצמות". אני שומעת
את השיר של אריק איינשטיין מתנגן ברקע "כמה טוב שבאת הביתה,
קצת רזה אבל מה זה חשוב".
מעכשיו, אני מודיעה למצפון, אוכל ישמש אותי רק להישרדות, אני
מבטיחה. אין יותר פרצות, אין קינוחים, אין בכלל יותר ארוחות,
אלא רק מנות קרב. כמובן שברגעים אלה ממש אני בונה לי תפריט
מאוזן ומסודר מצפון יקר. אני פותחת את יומן המסע שלי ורושמת:

שתייה ממותקת אסורה בתכלית האיסור. אפילו דיאט קולה (כי זה
לחלשים, וזה גם נורא יקר)
כוס מיץ טבעי (ללא סוכר כמובן) ביום היא הקצבה אשר בל תיעבר
אסור מטוגנים
אסור מאפים
אסור פחמימות
אסור מתוקים
אסור מאכלים שאינם נכללים ברשימת המאכלים האהובים
לא תתקיים שום פעילות אכילה החל מהשעה 19:00. פעילות אכילה
כוללת הכל, פירות ירקות ומסטיקים.
לא תתבצע בשום פנים ואופן פעילות אכילה בין מנות הקרב.
נ.ב. חשוב לזכור ברגעים אלה שאין לעבור את 3 מנות הפרי המותרות
ביום (כמובן שענבים ואבוקדו בכלל מנודים ולא קיימים בעולמי).

אני נזכרת ומתענגת בדיאטות המוצלחות שעשיתי בחיי. אני זוכרת את
הגאווה שחשתי שהצלחתי ממש לגרום לעצמי לשנוא אוכל. כלום כבר לא
גירה אותי וכלום לא פיתה אותי. אוכל היה איום.
התחושה של בטן ריקה הייתה ממכרת, וכשהייתי אוכלת שוב הייתי
מרגישה מלאה ועייפה. על בטן ריקה הייתי קלילה ואנרגטית, הייתי
חזקה, יכלתי לכבוש את העולם אם רציתי, אך ברגע בו אכלתי, תוך
שניות כבר ההבדל היה ניכר, היה לי משהו בבטן, הייתה לי
מוטיבציה בעיקר לשכב במיטה. היה לי משהו בבטן, איכס.
אני שוב משחזרת את הנחיתה חזרה בישראל ואומרת לעצמי שיותר
מהכל, המשפט הראשון שאני רוצה לשמוע זה איך רזית. אני ממירה
אותו בכל גילויי החיבה והגעגועים. אני רוצה להגיע הביתה
ולהחליק לג'ינס בקלות, להסתכל במראה בגודל מלא ולהגיד לעצמי,
מי זאת הכוסית הזאת?!
המצפון בחן את הרשימה שלי בעיון, מחפש לבדוק שלא השארתי לי
מפלט.
"את יודעת מה זה אומר בעצם, בהתחשב בסיטואציה שלך, זה בעצם
משאיר לך תפריט מצומצם ביותר, אפילו אני אהיה קצת יותר ספציפי
ואציין שאת עומדת לרעוב עד לקיץ שבו תחזרי הביתה."
למשמע דבריו האינסטינקט הראשוני שלי היה חיוך זדוני, ידעתי שזה
עומד להיות עוד פרויקט מאלף בהצלחתו מבית היוצר של נגה יעקובי,
אך לפתע תקפו אותי המחשבות הרעות, החלשות. איך לעזאזל אני אעשה
את זה?!
המצפון קלט את ההיסוס והפחד כשהחיוך נמחה לי באיטיות מהפרצוף.
"נוגי" הוא ניער אותי "תחשבי צלוליטיס. צלוליטיס."
מייד תקפה אותי צמרמורת שסימרה את שיערות ראשי. חשבתי על כל
הישבנים המדולדלים עם עור התפוז שנתקלתי בהם בחופי גואה,
ישבנים קופצניים ורוטטים. ישבנים ארוכים שנמשכים כמעט לאורך כל
הרגל.
"נוגי" הוא המשיך "תחשבי רופס, תחשבי שומנים. מה זה בעצם לרעוב
עד הקיץ?! צמיגים, שריר מלחייה מדלדל. פוי."
אפשר לחשוב, לרעוב עד הקיץ. לא כזה ביג דיל. אני לא מכירה עוד
אף אחד שמת מרעב, בעצם אולי יותר נכון, אני לא מתתי אף פעם
מרעב ובחיי שרעבתי כבר המון פעמים.
לפעמים נדמה לי שלא כולם חושבים כמוני, זאת אומרת שאולי קצת
איכפת לי יותר מכולם מעניין האכילה הזה. זאת אומרת עוד לא
פגשתי אף אחד או אף אחת שלא הצליחו להירדם בחדר בלילה זרוע
כוכבים ברג'אסטן כי הם אכלו יותר מידי בארוחת ערב, ובכלל שאני
מביטה בתיירות תמימות שיושבות להן מול האינטרנט ומחסלות וופל
מצופה בזה אחר זה ומקנחות בשקית צ'יפס בלי לכבד אפילו, אני
מתחילה לחשוב אולי אני חושבת על זה יותר מדי, זאת אומרת, אני
בהודו. אני בארץ הכל אפשרי, הכל הגיוני. אני מטיילת פה במקומות
שבהשראתן נכתבו אגדות, אני נמצאת במיני יבשת שכל יום שחולף כאן
הוא כמו מעשייה של האחים גרין, שכל יום שעובר הוא עשרות תמונות
במצלמה ולפחות חמישה דפים ביומן. ובכל זאת אני מוצאת את עצמי
מסתובבת עם סוכרזית בתיק לכל מקרה שלא יהיה.
"טוב, נוגי" המצפון שמוע אותי מאבדת קצת מהרעל "אם את לא תחשבי
על זה את לא תשימי לב... ואת יודעת מה יקרה אז, נוגי?
ש-ו-מ-נ-י-ם."
איכס. בחילה עלתה וגאתה בי עד שהיא הציפה אותי כמעט לחלוטין.
שומנים.
זה בלתי אפשרי לא לחשוב על זה כל הזמן, כל היום אני רק אוכלת
במסעדות וחיה ממש בחוסר ידיעה משווע. אני אף פעם לא יודעת כמה
שמן הם שמו לי באוכל. אני לא מכירה את המרכיבים כדי לאמוד אותם
קלורית!!! הם לא מופיעים בטבלה שלי בכלל! הגבינת פאניר הזאת
לדוגמא, רק בודהה יודע כמה אחוזי שומן היא מכילה. הכל פה שוחה
בשמן, אין מנה שאתה לא מסיים ואחר כך רואה את בבואתך משתקפת
אלייך שבעה מתוך שלולית שמן שנקוותה בצלחת. חיים בחוסר ידיעה
מוחלט, פלא שאני חושבת על זה כל היום?!
אי אפשר בכלל להימנע מזה, אני באמת לא מבינה איך אפשר להפסיק
לחשוב על זה. בא לי לנער את כולם, להעיר אותם. מסתובבים
ברחובות מוארים וקורנים כאילו באמת יוגה היא המפתח לאושר. כמה
רדוד.
"היו ימים אחרים נוגי" הוא נאנח בנוסטלגיה "היו ימי זוהר".
אלא היו ימים, הא? אולי 500 קק"ל ביום.
בבוקר תה עם סוכרזית אחת (20 קק"ל) מתפנקים על פריכית בלי כלום
(30 קק"ל).
בצהריים 2 נקניקיות טבעול במיקרו (80 קק"ל היחידה) סלט ירקות
(מלפפון 9 קק"ל, עגבניה 28 קק"ל, פלפל אדום 34 קק"ל, 3 עלי חסה
18 קק"ל) וכפית חרדל (19 קק"ל).
בערב אותו סלט מהצהריים בתוספת ביצה קשה (80 קק"ל)/ רבע חבילת
גבינה ½% (50-60 קק"ל)/ 2 פריכיות (60 קק"ל).

כן זו הייתה שליטה. הייתי פצצה מטורפת אז. אני מתענגת על רגעי
הנוסטלגיה ונזכרת איך במקום להמשיך ולתרגל את התחום הכמותי
לקראת הבחינה הפסיכומטרית העדפתי לחשב צריכת קלוריות יומית
במחשבון מיוחד שמצאתי באינטרנט. זה היה כל כך כיף ומעשיר את
הדעת אז לגלות כל מיני ערכים תזונתיים של מאכלים שונים ובל
נשכח את הסיפוק האדיר לדעת כל יום שלא הכנסתי לעצמי יותר מדי
קלוריות.
אבא שלי אמר שאני סגפנית, אבל לא היה אכפת לי היה לי טוב להיות
כזאת, סגפנית, אז הוא נכנע לי ופשוט דאג למלא את מלאי הירקות
במקרר לבקרים.
אוכל זה כמו מלחמה, התפייטתי לי. היא אף פעם לא נגמרת, פעם אתה
למעלה ופעם אתה למטה. גם כשנדמה שהכל כבר מאחורייך, פצעי מלחמה
אף פעם לא מגלידים.
פעם אני מנצחת ופעם אני מפסידה, אבל תמיד רוחות המלחמה מנשבות
ברקע.
תמיד בחו"ל יש לי בעיות, כשנסעתי עם הבנות לקלאב מד בצרפת
בכיתי בכי תמרורים על הבופה, במו עיניי ראיתי אז איך הדיאטה
שלי הולכת לה לטמיון. בכיתי שם כמו ילדה, בכי ללא מעצורים
וכולן בהו בי בתדהמה ושאלו אותי אם הכל בסדר ואני לא יכלתי
להגיד להן למה כי ידעתי שאחר כך אני אתחרט אם אני אגיד ובטח כל
הלילה כולן ינסו לשכנע אותי שאני לא צריכה לעשות דיאטה, או
יותר גרוע הן ילשינו לאבא שלי ששוב ינזוף בי ויגיד שאני
סגפנית, אבל מצד שני הייתי נסערת מדי להמציא משהו אחר. אז פשוט
נעמדתי שם והזלתי דמעות תנין על תפוחי האדמה המוקרמים עד שלקחו
אותי משם החבר'ה מהביטחון.
אולי עדיף שאני אצמצם את הגיחות שלי לחו"ל, זה קצת קשה להקפיד
שם.
"נוגי, קטן עלייך" הוא ישר מנחם כשהוא מביט בלחלוחית שמאיימת
לנשור מקצה העין כשאני נזכרת בפאדיחת קלאב מד "אין דבר העומד
בפני הרצון, נכון?".



כבר בדרך לטרמינל השבים לארץ התנוססו דגלים מבטיחים שקיבלו
אותי בברכות חמימות על שובי לארץ. אני חייבת להיות כנה ולציין
שהם לא היו במיוחד בשבילי אלא בשביל כלל ציבור השבים. הייתי
נרגשת כבר לקראת החזרה לארץ. השלטים בעברית היו לי כל כך
מוכרים כבר משוטטות ברחבי הודו שלרגעים לא הייתי משוכנעת שאכן
חזרתי לישראל, ואפילו לרגעים נכנסתי קצת לפרנויה שאולי אני
עדיין בהודו ובעצם אני לא אדע לעולם אם עזבתי אותה או לא.
אספתי את השיער הארוך שלי כדי שלא יבחינו בקרחות המכוערות
שנשירת השיער השאירה בי ולבשתי שמלה ארוכה כדי שכל הבנות
הקנאיות האלה יפסיקו לבהות בי בחלחלה ולשאול אם אני חולה. את
הלחיים פידרתי בסומק כדי לטשטש את החיוורון שכנראה קרה לי
בחודשים האחרונים בעקבות ההתרגשות מהחזרה לארץ, למשפחה,
לחברים, למראות הנורמליות. חבר טוב עזר לי להתנייע ושם אותי על
עגלת המזוודות כי אני קצת חלשה לאחרונה, מתעייפת מהר אבל עדיין
מאוד חזקה. מאוד חזקה בראש. חזקה וגאה. הצלחתי. במטוס הבטתי
בבואה שהשתקפה לי מהסכין. איזה עצמות לחיים נהיו לי, ממש כמו
בחלומות הכי מתוקים.
את החמולה אני רואה מרחוק, מחכה בציפייה, תולה עיניים סוקרות
בכל החברה שחזרו איתי. כל השבים מהודו לובשים פחות או יותר
תלבושת אחידה. חלקם עם זקן תיש, חלקם עם שיער פרא, רובם
בסמרטוטים הכי יפים שלהם, אני רואה את החמולה שלי סוקרת כל
בחורה שעוברת, אולי זו אני.
אני מאיצה בחבר הטוב שיסיע את העגלה יותר מהר, ורק מזה שוב
התעייפתי. טוב אז מה, אני עדיין חזקה בראש.
העגלה של החבר פוסחת על פני החמולה שלי ועוצרת על יד חמולה
אחרת. מיד הם מתנפלים עליו בנשיקות וחיבוקים, דמעות ומלמולים
נשפכים עליו מכל עבר.
אני לא נותרת לו טינה שלא הוריד אותי בדיוק ליד החמולה שלי,
הוא בטח כל כך התרגש מהחמולה שלו ששכח אותי. נו מילא קורה. חבל
לחשוב על זה יותר מדי, זה מבזבז אנרגיה ואז שוב מתעייפים. אני
מנופפת לחמולה שלי, הם ממש מטרים ממני. התעייפתי. מנוחה. שוב
לנופף. מנוחה. צועקת להם. מנוחה.
הם ממש בשלהם. מטרים ספורים ממני והם עדיין מחפשים אותי
בעוברים ושבים. מצחיקולים. צועקת. מנוחה.
החבר לוקח את המזוודות ואני נשארת לבד בעגלה. עכשיו איך הם לא
מבחינים בי?! הטרמינל כבר מתרוקן לחלוטין ואני במרחק נגיעה
מהם. מה, הם לא שמו לב שחלפנו מולם?! מנופפת ונחה כבר כמה
עשרות דקות. מה יהיה איתם. איזה מעופפים.
בסוף הם מתייאשים והולכים, אני שומעת אותם מדברים ביניהם בדאגה
על כך שאולי השתנה מועד הטיסה, שהיה איזה שינוי. אני שומעת
אותם וצוחקת צחוק גדול ומוגזם בכוונה כדי שיתחייסו אליי. אין
תגובה.
אולי הם עושים לי בכוונה?! אולי הם מותחים אותי?! אני ממש
מטרים ספורים מהם ואני כל כך קולנית כאן על העגלה הזאת, כי
מאוד לא נוח לי על הברזלים הקרים האלה, ויש לי הרגשה שזה מיועד
אך ורק למזוודות ולא כדי לעזור לאנשים כמוני שמתעייפים מאוד
מהר.
הטרמינל כבר ריק לחלוטין, החמולה כבר מזמן הלכה. אני פה לבד.
פתאום הבנתי, פתאום זה עלה לי בראש. הכל הסתדר, הכל התחבר. הכל
נראה כל כך פשוט, כל כך הגיוני.
התמלאתי אושר. לא אושר זו לא המילה, התמלאתי בתחושה הרבה יותר
עילאית מאושר. אי אפשר להסביר את זה. זה היה כמו ריחוף, כמו
זרמים נעימים ומדגדגים בכל הגוף, חום וקור גם יחד שאופפים אותך
בעננה של אהבה וחופש.
אני הצלחתי בדיאטה הזאת הרבה יותר ממה שחשבתי. איזה כיף!!!







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
" פורנוגרפיה
היא דרך יקרה
לזכות
בפופולריות זולה
מעורבת עם
רטוריקה
בינונית"

גיסתה של שממית
בוידוי על ערש
דווי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/9/07 0:00
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
תמרה בן כנען

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה