כבר הרבה זמן מטרידה אותי השאלה "מה עכשיו?"
מה קורה איתנו? אנחנו ביחד, או שלא?
החלטתי שאני צריכה לדבר איתו ולהבהיר לו את העמדה שלי, והעמדה
שלי היא שאין דבר כזה קשר בלי להיפגש.
ידעתי שאנחנו חייבים לעשות את השיחה הזאת פנים מול פנים ואתמול
היה מפגש של הפרוייקט, וזאת נראתה הזדמנות מצויינת.
יצא לנו להיות רחוק מכולם מתישהו וניצלתי את ההזדמנות כדי
להעלות את הנושא.
אמרתי לו שהשבועיים האחרונים בטיול היו מדהימים, ושאני מרגישה
אליו דברים וכרגע יש 2 אופציות:
הראשונה, לנסות להיות בקשר, אבל זה אומר שנפגשים (ופה בדיוק
הבעיה)
השנייה, שאנחנו "נפרדים" ומנתקים קשר, לפחות בתקופה הקרובה,
כדי שיהיה יותר קל לשכוח אחד את השניה.
הייתה לנו שיחה ארוכה, והיו גם כמה שתיקות מעיקות.
הוא אמר שהדבר האחרון שהוא רוצה בעולם זה לפגוע בי, והוא יודע
שאם אנחנו ניהיה ביחד אני אפגע כי הוא בקושי יוכל לראות אותי.
הסתכלתי אליו בעיני עגל ושאלתי: "אבל למה זה חייב להיות כל כך
מסובך?!"
הוא אמר שהוא בעצמו לא בדיוק יודע...
שתי תרבויות שונות, חיים אחרים, יש דברים שבחיים לא נבין...
זה היה כל כך קשה לעמוד שם, להסתכל לו בעיניים ולדעת שזהו, אני
מוותרת על הבן אדם שאני אוהבת, על הבן אדם שעבר איתי כל כך
הרבה...
והכי כואב שזה לא בגלל שאחד מאיתנו לא רוצה, הנסיבות מאלצות
אותנו.
"אני אוהב אותך, את לא מסוגלת להבין עד כמה"
אני נותנת לו חיבוק אחרון, ומרגישה מחנק עצום בגרון.
אני יודעת שהדבר הנכון לעשות כרגע הוא להתרחק, ולזכור אותו
כאחת מהחוויות הטובות והנפלאות שקרו לי בחיים.
בדרך הבייתה אני מריצה את כל הקשר שלנו בראש, ומבלי לשים לב
דמעות מלוחות מציפות את פניי...
איך אפשר לשכוח בן אדם כל כך יקר?
להתעלם מהרגשות שממשיכים להציף?
איך אפשר להמשיך כרגיל?

כנראה שלשאלות האלה אין פיתרון,
אבל אני יודעת
שאני חייבת להיות חזקה ולהסתכל אחורה בחיוך.