אדוניס

הנפשות:

אדוניס - בן 18
הרמס - בן 17
פרספוני- בת 18
הקטה - בת 16
נסטור - בן 47
פנלופה - בת 45
אריאדנה - בת 76
הרופא - בן 41


המערכות והתמונות מתרחשות בסדר כרונולוגי כשבין תמונה לתמונה
מפריד חושך ופאוזה של כ20 שניות.






מערכה ראשונה:

תמונה ראשונה:

כל הדמויות למעט אדוניס עומדות עם הפנים לקהל ומביטות על
הטלוויזיה הדמיונית שהיא הקהל. מאחוריהם על מסך גדול מוקרן
הסרט לקהל.

אדוניס: היי. אהלן. שלום. מה זה בכלל משנה?..טוב אני יגיע ישר
לעניין בלי כל הזיבולים...תמיד הייתי
כזה..אמא...אבא...הקטה...פרספוני...ואפילו הרמס...וכל מי שפה
ואני לא יודע...אם אתם רואים את זה עכשיו..אז אני כנראה
מת...איזה משפט נדוש הא? אבל הוא מקבל משמעות אחרת כשאומר אותו
מישהו שאתם מכירים...אז ככה.  הקלטת הזו לא נועדה לעזור לכם
לעכל את מה שקרה...לא לנחם אותכם או לפתור לכם כל מיני
דברים...היא נועדה לדבר אחד בלבד...והוא להעביר את המסר
(פאוזה). להעביר את המסר..... על מה לעזאזל אני מדבר אתם
שואלים?..מה זה המסר הזה? המסר הוא משהו. אי אפשר לגעת בו או
להרגיש אותו או לראות אותו...את המסר לא מריחים או אוכלים...את
המסר יודעים. אני מצטער שאני  מדבר כאילו אתם כבר יודעים על מה
אנחנו מדברים...אבל אין לי ברירה....תקשיבו טוב... לי לקח הרבה
זמן עד שהבנתי מה זה המסר...לכם זה יהיה קשה יותר בלי
הרופא...איזה רופא? כן אמא, זאוס...הכלב. בטח אין לכם מושג על
מה אני מדבר..אני מקווה שיום אחד תבינו...הייתי שמח להגיד לכם
מה המסר ישר בפנים אבל אני לא יכול...יש....חוקים...אבל תכף
נחזור לזה. (פאוזה) אתם רוצים לדעת למה אני מת? למה התאבדתי?
כי התייאשתי...התייאשתי מהאדישות...מהרוע...מהתמימות או
הטיפשות או איך שלא קוראים לזה...של מי? שלכם...שלי...של
הרופא..של כולם...אתם פשוט לא מבינים...אתם מקולקלים או משהו!
שבורים! אני לא יודע אם זאת האבולוציה או אלוהים או כל חרא אחר
אבל משהו הרס אותכם...משהו גרם לכם להיות לא...לא...לא
אנושיים...לא במובן של רשעים...אני מתכוון שאתם לא
שלמים...חסרים..ריקים...נכון שיש כאלה שזה לא מעניין אותם..ויש
כאלה שמנסים להתמודד עם זה...אבל אף אחד אף פעם לא באמת הבין
מה קרה....איך....ומה אפשר לעשות...אבל אפשר לתקן...אולי אתם
לא מבינים כלום ממה שאני אומר...למי אני מתכוון....למה אני
מתכוון...אבל יום אחד תבינו...בינתיים אני רק יכול להגיד
לכם...שהמסר קרוב יותר מתמיד...ואל תתייחסו אל המילה כמו
שהיא...תתייחסו אליה כאל הדבר שיציל אותכם..את הילדים שלכם.
(פאוזה)..אין אלוהים....אין שטן...אין אהבה ואין שנאה....אין
חיים ואין מוות....כל מה שיש....הוא אין. אין אחד ענק. תזכרו
את זה. שלום. דהרמה. (המסך נכבה, חושך והדמויות יוצאות
מהבמה).

(על המסך נכתב: שלושה שבועות לפני)

תמונה שנייה:

חדר אוכל ובפינה מטבח קטן. החדר סגור וצפוף עם חלון אחד קטן
בצד. על השולחן ארוחה של אמצע היום.מעל המקרר במטבח שעון
מחוגים של ילדים קטנים. הארונות והשולחן עשויים מעץ בצבע חום
בהיר. אור יום נכנס מהחלון. פנלופה שוטפת כלים, נסטור אוכל תוך
כדי קריאת עיתון.

פנלופה: הקטה ופרספוני רוצות לצאת לאיזה מחנה סריגה בקיץ...זה
נראה לי משהו נחמד דווקא אבל זה קצת יקר...מה לא עושים בשביל
הילדים...והרמס מתנהג מוזר בזמן האחרון...הוא לא אוכל
הרבה...בטח בגלל החברה הזאת שלו...היא הרי נסעה
לנורווגיה...אבל זה יעבור לו....אבל אדוניס דווקא מסתדר מצוין
בעבודה החדשה הזאת שלו...הוא הרי שוטף כלים במסעדה של
כלוריס...דווקא מסעדה נחמדה...אבל ממש מלוח שם...(עוברת לקצוץ
ירקות לסלט). נסטור...(אין תשובה)...נסטור!

נסטור: מה??..

פנלופה: תגיד מה עם אחותך? היא תבוא לסוף שבוע? לא ראינו אותה
מאז החתונה...

נסטור: היא עסוקה בכל מיני עניינים

פנלופה: איזה עניינים יש לה להיות עסוקה? היא תופרת לא? כל
המשפחה הזאת שלך מוזרה....

נסטור: פנלופה תעשי לי טובה אין לי כוח לזה עכשיו...בסדר?

פנלופה: בסדר בסדר כאילו מה כבר אמרתי...איזה רגיש
אתה...(מעבירה את הסלט לשולחן)...אה תשמע יש לי כמה סידורים
היום בעיר....אני יוצאת עוד מעט...

נסטור: איזה סידורים?

פנלופה: להביא לאדוניס את הכסף, להוציא מהדואר את החבילה ואני
רוצה גם לעשות משהו בשיער...אני אחזור בערך ב8....אתה תסתדר
איתם נכון?

נסטור: מה כבר יש להסתדר?....כולה ארוחת ערב...

פנלופה: טוב אז אני רק אחליף בגדים ואזוז...

נסטור: תעשי לי טובה...אם את כבר שם תביאי לי קצף
גילוח...להתראות!.


תמונה שלישית:

חדרן של פרספוני והקטה. חדר קטן עם 2 מיטות רגילות מעליהן
תלויים פוסטרים שונים ובמרכז מראה עם שולחן איפור צנוע.

פרספוני נכנסת לחדר בצעקות.

פרספוני: הקטה! נמאס לי ממך! מה את קובעת בשבילי ללכת למחנה
המטומטם הזה?! נראה לך שאין לי חיים כמוך?!?!

הקטה: תירגעי חשבתי שאת רוצה לצאת...הרי דיברנו על זה!

פרספוני: בחיים לא דיברנו על זה!! ובכלל אני לא יכולה לצאת כי
לי ולמידאס יש תוכניות!

הקטה: נו באמת! את פשוט שונאת אותי! אבל אין לך ברירה אלא
לסבול אותי כי אני אחותך!

פרספוני: אההה!! היום אני עוזבת את החדר המטונף הזה! תישארי פה
לבד את והבובות שלך!

הקטה: מי צריך אותך בכלל?! מי בכלל...(פרספוני יוצאת באמצע
המשפט וטורקת את הדלת.)

הקטה: סתם מפגרת הפרספוני הזאת......העיקר שיש לי את
הרמס...אהובי...







תמונה רביעית:
חדרו של הרמס.

הרמס: השראה...מוזה...כישרון....מה זה החרא הזה?! מה היא מבינה
בכלל....אם בא לי לכתוב שיר אני יכתוב שיר....(מנסה לכתוב וכל
שניה מוחק את הכתוב וזורק את הדף לפח)....האאאאא!!!!!

אדוניס נכנס.

אדוניס: מה אתה צועק כמו משוגע?

הרמס: אל תעצבן אותי עכשיו...כבר שעה אני מנסה לכתוב שיר ולא
מצליח..

אדוניס: אז אולי תוותר?

הרמס: נראה לך?! יש לי כישרון לזה אני יודע! אני פשוט צריך
לחכות וזה יבוא לי...בלי כל המוזה והשטויות האלה...

אדוניס: טוב אם אתה אומר...תגיד גם לך אריאדנה קראה?

הרמס: מי??

אדוניס: אריאדנה...הזקנה בסוף של הרחוב....ראיתי אותה היום
והיא ביקשה ממני לבוא אליה היום ב6..

הרמס: אולי ייצא לך מזה משהו...

אדוניס: חח סתום סתום

הרמס: ואתה תלך?

אדוניס: למה לא? נשמע דווקא מעניין...מה כבר יש לי להפסיד?

הרמס: את הבתולים שלך?

אדוניס: מצחיק מאוד...ומה איתך? מתי תצא קצת מהבית?

הרמס: כשיתחשק לי....

אדוניס: נו הרמס...בגלל הזונה הזאת?

הרמס: שלא תקרא לה זונה! בחיים שלך!

אדוניס: אבל בגלל בחורה אחת עכשיו תהיה בדיכאון לנצח?

הרמס: אם בא לי אז כן...

אדוניס: טוב עוד נדבר על זה...אני זז

הרמס: לאן?
אדוניס: אמרתי לך לזקנה.

תמונה חמישית:

ביתה של אריאדנה. בית של אישה מבוגרת. בכל מובן המילה.

אריאדנה: תיכנס תיכנס....אל תתבייש..אתה רוצה לשתות משהו? תה
אולי?

אדוניס: לא תודה..שתיתי כבר...(מתיישב)

אריאדנה: אז בסדר....(מתיישבת על הספה ליד אדוניס)..בוא ניגש
ישר לעניינים..למה שקראתי לך לפה...אני אחת שמדברת ישר
ולעניין...בלי שטויות....שמעתי שגם אתה כזה...

אדוניס: (צוחק בנימוס) נכון....מאיפה שמעת?

אריאדנה: דיברתי קצת עם האימא שלך...אישה נחמדה...

אריאדנה: אז ככה...לי ולבעלי לשעבר יש כלב....הוא חי איתו
בארגוס. כלב נורא נחמד..
לאחרונה בעלי נפטר...ועכשיו הכלב נשאר בדירה שלו לבד.....כל מה
שאני מבקשת  הוא שתטייל איתו קצת ביער שצמוד לבקתה...הבן שלי
הקטור יסיע אותך לשם ובחזרה ואני אשלם לך כמובן...

אדוניס: אממ...כל כמה זמן? ומתי?

אריאדנה: אתה יכול להתחיל כבר מהיום...כל יום ב7 עד 8...ארגוס
היא רק חמש דקות נסיעה מפה...

אדוניס: כן אני יודע....וכל מה שאני צריך זה רק לטייל איתו?

אריאדנה: כן...הוא כלב מאוד ידידותי....

אדוניס: האמת היא שעוד קצת כסף לא יזיק לי...את יודעת מה? בסדר
אני יעשה את זה..

אריאדנה: נפלא! הקטור יאסוף אותך מחר בחמישה ל7...

אדוניס: בסדר גמור... (יוצא לכיוון הדלת)...רק אה....איך
קוראים לו?

אריאדנה: זאוס.















תמונה שישית:

שולחן האוכל. כל המשפחה אוכלת למעט אדוניס.

פנלופה: איפה אדוניס? (בפה מלא)

הרמס: בארגוס.

פנלופה: ארגוס?! מה יש לו לחפש שם??

הרמס: (נאנח)....גברת אריאדנה הזקנה מהרחוב ביקשה ממנו שיעשה
לכלב שלה טיולים והכלב בארגוס בגלל שהוא אצל בעלה שמת או משהו
כזה...אז הבן שלה הסיע אותו...הוא אמור לחזור ב8 בערך...

פנלופה: מתי הוא הספיק לעשות את כל זה?

הקטה: נו אמא את לא מכירה אותו...אימפולסיבי...לא יכול לנוח
לרגע...

פנלופה: טוב...חבל רק שהוא לא הודיע לי...בטלפון או משהו...

נסטור: ילדים...דודה שלכם אריס מגיעה לסופ"ש...צריך לסדר את
הבית....

פרספוני:נו לא! אבא אתה יודע כמה שאנחנו סובלים כשהיא
פה...כאילו..היא אחותך ודודה שלנו והכול...אבל היא פשוט....לא
נחמדה.

נסטור: טוב טוב אפשר לחשוב מה כבר ביקשתי? בסך הכול שתארגנו
קצת את הבית...היא באה וזה לא וויכוח בכלל...



מערכה שנייה:

תמונה ראשונה:

בקתתו של בעלה של אריאדנה.
אדוניס נכנס בעצלות.

אדוניס: וואי כמה שמסריח פה...איך הוא יכל לחיות פה? (מסתובב
בחשדנות).
אדוניס: איפה הכלב הזה עכשיו....זאוס! זאוס!..(מחפש בדירה).

הרופא: (מתוך החשכה בפינה) אין פה שום כלב.

אדוניס: (נבהל וצועק) מי אתה?!

הרופא: אני הרופא...אבל אתה יכול לקרוא לי זאוס...

אדוניס: מה?! ממממ מי אתה לעזאזל?! איפה הכלב?!

הרופא: תירגע. שב ואסביר לך הכול.

אדוניס: אני לא יושב ולא כלום עד שתגיד לי מי אתה!

הרופא: אני נראה לך כמו מישהו שינסה לפגוע בך? בבקשה
תישב...חמש דקות לא יותר..

אדוניס: (מתיישב בחשדנות).

הרופא. אז ככה...בעלה של גברת אריאדנה לא מת...הוא פשוט עבר
דירה...היא כמובן לא יודעת את זה אני שלחתי לה....(אדוניס
מתפרץ לדבריו) מה זה הדבר הזה?! אני בסך אמור לקחת איזה כלב
מסכן מה אתה מספר לי סיפורים?! אני הולך מפה...

הרופא: (תופס בידו) באמת שאין לך מה להפסיד מלהקשיב לי...תן לי
חמש דקות. אתה לא סקרן?

אדוניס: חמש דקות....(מתיישב בכעס).

הרופא: אז כמו שהתחלתי להגיד...אריאדנה רק חושבת שבעלה מת כי
אני אמרתי לה....למה? כי ידעתי שהיא תבקש ממך את מה שהיא
כצפוי...ביקשה...היא מחבבת אותך...אפילו שאתה לא מכיר אותה
כמעט...עכשיו בטח תשאל את עצמך למה הייתי צריך לעשות את
זה...למה אני רוצה לפגוש אותך...ודווקא לבד..

אדוניס: באמת שאלתי את עצמי...

הרופא: אני עוקב אחרייך כבר די הרבה זמן..(אדוניס מחמיץ פנים)
ואני יודע איזה מין בן אדם אתה...

אדוניס: באמת? אולי תגיד לי?

הרופא: אתה מיוחד. אתה באמת מיוחד. יש בך משהו שלא ניתן לראות
אותו אם מתסכלים על איך אתה נראה....על מה אתה אוכל איך אתה
מתלבש...צריך לדעת לראות את זה בבני אדם...ואני כבר למדתי.
תשמע...כל מה שאני יכול להגיד לך עכשיו...הוא שאין כלב...אבל
לאף אחד אסור לדעת מזה...ואני רוצה שתחזור לכאן כל יום ב7...

אדוניס: אני עדיין לא מבין מה אני עושה כאן...נראית לי משונה
כל הסיטואציה הזאת...

הרופא: בבקשה...תבוא מחר ואני אסביר לך הכול...כמו שצריך.

אדוניס: בסדר אני יחשוב על זה...

אדוניס יוצא מהבקתה. חושך.



תמונה שנייה

אדוניס נכנס לביתו. חושך במטבח. הוא מדליק את האור ומוצא שם את
פרספוני.

פרספוני: נו איך היה עם הכלב?

אדוניס: בסדר...את יודעת לא משהו מיוחד...

פרספוני: אמא כעסה שלא אמרת לה לאן אתה הולך..

אדוניס: טוב היא תמיד כועסת...אני הולך להתקלח ולישון...לילה
טוב..

פרספוני: לילה טוב...



תמונה שלישית:

חדרו של הרמס. האור כבוי ודולקת מנורת לילה. הרמס כותב על
שולחנו.

הרמס: "הכול שם התמלא אוויר. כל כך הרבה אוויר. אבל אם היה שם
כל כך הרבה אוויר...למה אי אפשר היה לנשום?...נפלתי לרצפה.
חושך. קמתי. אור. אבל לא הרגיל. החזק. הגיעו לאוזניי כאילו
משום מקום המוני צרצרים ש...(דפיקות חלשות נשמעות בדלת)

הרמס: (נאנח) כן?

הקטה: (נכנסת בשקט) היי.

הרמס: היי...

הקטה: מה אתה עסוק? אני מפריעה?

הרמס: (מעמיד פנים) לא...בדיוק סיימתי...

הקטה: באמת? אולי תקריא לי?

הרמס: להקריא לך מה?

הקטה: את מה שכתבת..את השיר..נכנסתי כדי לשאול אותך משהו אבל
אני רואה שאתה עדיין כותב

הרמס: לא כתבתי שום דבר

הקטה: נו הרמס...אני יודעת שאתה כותב...וזה ממש נפלא
בעיניי...נו בבקשה תקרא לי רק קצת

הרמס: טוב טוב בסדר...אבל לא את זה...(מחפש במגירה)

הרמס: אוקיי...ואל תצחקי..."באותו יום לא אכלתי. לא שתיתי ולא
רחצתי. לא העזתי אפילו לדבר. פחדתי, שאם אעשה את אחד מאלו הכול
ייהרס. לא העזתי לגעת בעצמי, כדי שאולי בטעות לא אתעורר
מהחלום. אבל זה לא היה חלום. זה היה מציאות. מציאות אלוהית
בהחלט. היא לא הייתה נערה. היא הייתה יופי. היא הייתה יופי
בגוף של בן אדם. יופי כזה, שכשרואים אותו לא מאמינים שהוא
קיים. אבל הוא היה שם. ויופייה הפנימי היה עוד יפה יותר
מהחיצוני. כך חשבתי. הלנה. הלנה. הלנה היא אלוהים. הלנה היא
היופי. היא גם מלאך. וגם שטן. וגם טוב וגם רע. לא מגיע לי
אותה. עכשיו שקט. עכשיו היא לא כאן. עכשיו הכל יפה. כי כשהיא
הייתה כאן, הכל נראה מכוער לידה. עכשיו יפה. יפה ועצוב. את פה?
מוזה?..." טוב זהו גם ככה הקראתי לך הרבה...

הקטה: זה מדהים...לא ידעתי שאתה כותב ככה...זה באמת באמת
מדהים.

הרמס: תודה..אז מה רצית לשאול אותי?

הקטה: מה? (מסתכלת עליו בהערצה ובחולמנות)
הרמס: אמרת שנכנסת כדי לשאול אותי משהו...מה זה היה?

הקטה: אה...כן....כבר שכחתי...אני חייבת לישון...לילה טוב
הרמס! (יוצאת מהחדר בריצה)

הרמס: לילה טוב...

חושך.




תמונה רביעית:

בקתתו של הרופא.

אדוניס נכנס. הרופא כבר יושב על הספה.

הרופא: איחרת...

אדוניס: בחמש דקות...ותגיד תודה שבכלל באתי...

הרופא: אתה עוד תודה לי...לא משנה..אוקיי בוא נתחיל.

אדוניס: נתחיל מה?

הרופא: (מתעלם ממנו) אדוניס בן כמה אתה?

אדוניס: בן 18 למה?

הרופא: יש לך חברה?

אדוניס: לא...

הרופא: איזה מוזיקה אתה אוהב לשמוע?

אדוניס: מה זה החקירה הזאת? אמרת שתסביר לי מי אתה ומה אתה
רוצה ממני!

הרופא: נכון...טוב בסדר..כמו שאמרתי לך אתמול אני הרופא. אבל
אתה יכול לקרוא לי זאוס. זה הכינוי שלי.

אדוניס: רופא? רופא של מה?

הרופא: של הגוף.

אדוניס: כן אבל מה בגוף?

הרופא: הנפש.

אדוניס: אוקיי..לא ידעתי שיש רופא כזה...

הרופא: אדוניס...זה לא חשוב כרגע...תשמע...אני הולך למות. אני
חולה מאוד.

אדוניס: אני מצטער לשמוע אבל אני עדיין לא מבין איך זה קשור
אליי.

הרופא: אני..אני רוצה להעביר אליך..חלק מהדברים שלמדתי עם
השנים...דברים שאני לא רוצה שייאבדו...שייעלמו..

אדוניס: איזה דברים? ולמה שייעלמו?

הרופא: אל איזה דברים תיכף נגיע...למה שייעלמו? כי לא הרבה
אנשים יודעים אותם...

אדוניס: זה נשמע כאילו אנחנו מדברים על סודות של איזה פצצה
גרעינית..

הרופא: (צוחק) לא לא בדיוק...(פאוזה, הם מתסכלים אחד על השני
במבט חודר).

הרופא: אני מתאר לעצמי אתה מכיר את המילה אבולוציה

אדוניס: כן מן הסתם..

הרופא: אז אולי אתה יכול להסביר לי בקצרה מה היא אומרת?

אדוניס: אממ אוקיי...האדם התפתח מהקוף...משהו כזה לא? כל פעם
הוא מקבלים תכונות חדשות יותר טובות וככה מתפתחים..זה מה שאני
זוכר...

הרופא: אתה בערך צודק...רק בערך...אבל תגיד לי...שמעת פעם על
מושג שנקרא...האבולוציה של הנפש?

אדוניס: לא..(מקשיב בסקרנות)

הרופא:כמו שהגוף..והמוח וכל הדברים שאנחנו מכירים התפתחו
באבולוציה...ככה גם הנפש שלנו...אבל פה העניין קצת יותר
מסובך...אתה מבין אדוניס...פעם...מזמן...לא הייתה לאדם
נפש...היא התפתחה עם השנים...אתה מכיר את המשפט "לכל דבר יש
תכלית"?

אדוניס: כן.

הרופא: לראש יש תכלית..למוח...למים...לאוויר...אבל מה התכלית
של הנפש?

אדוניס: אממ..לא יודע...לעשות אותנו אנשים טובים?

הרופא: אבל לכולם יש נפש...ואתה מסכים איתי שלא כולם "אנשים
טובים"? אז מה קרה פה?

אדוניס: אני לא יודע...אלה שאלות קשות...

הרופא: נכון...אבל אי אפשר להתחמק מהן..

הרופא: אדוניס...יש כל כך הרבה דברים שאתה צריך לדעת...אני
רוצה שאתה תהיה זה שיעביר את המסר....

אדוניס: איזה מסר?

הרופא: האבולוציה של הנפש..כל החיים חקרתי חיפשתי שאלתי וראיתי
אנשים ותופעות....ועכשיו אני יודע...יודע איך לתקן את הנפש. את
הנשמה. אתה מבין? זה התרופה לכל המחלות של העולם! (פאוזה).
דיברנו מספיק להיום...תחזור מחר...ותחשוב על מה שאמרתי...

אדוניס: בסדר...אני יכול רק לשאול אותך שאלה?

הרופא: בטח.

אדוניס: מה השם האמיתי שלך?

הרופא: זה לא חשוב לעניינו. להתראות.
חושך.



תמונה חמישית:

שולחן האוכל של המשפחה. בוקר.

פנלופה: איך אתה מסתדר עם הכלב אדוניס? תזכיר לי איך קוראים
לו?

אדוניס: זאוס...הוא חמוד מאוד...וקל איתו...

פנלופה: וגברת אריאדנה משלמת לך נכון?

אדוניס: כן...אבל נראה לי שאני יבקש ממנה שלא תשלם לי...אני לא
חושב שמגיע לי כסף על טיולים עם כלב..

פנלופה: אני חושבת שכן...זה בכל זאת עבודה...אבל תעשה מה שבא
לך.

פנלופה: אתה יודע שדודה שלך לא מגיעה בסוף? היא
עסוקה...(בזלזול).


אדוניס: יותר טוב תאמיני לי..



תמונה שישית: חדרן של הקטה ופרספוני.

פרספוני: אני נוסעת עכשיו לעיר...את רוצה לבוא איתי?
(בקרירות)

הקטה: אממ...בסדר...גן ככה אין לי מה לעשות פה....גם הרמס יכול
לבוא?

פרספוני: מה יש לו לעשות שם איתנו?

הקטה: הוא יכול או לא?

פרספוני: שיבוא..

הקטה: יש...אני הולכת להגיד לו שיתארגן...



תמונה שביעית:

שולחן האוכל.

פנלופה: הקטה פרספוני והרמס נסעו קצת לעיר....

נסטור: באמת? כל הכבוד להם...שיצאו קצת מהבית...

פנלופה: אתה יודע מה שמתי לב?

נסטור: למה?

פנלופה: כשאדוניס חוזר מהטיולים עם הכלב הוא לא אוכל שום
דבר...ולא מתקלח...ישר הולך לחדר ויוצא רק בבוקר...זה ממש לא
מתאים לו בדרך כלל הוא אוכל איתנו ארוחה ונשאר אחרון בשולחן..

נסטור: בסדר מה את רוצה ממנו אולי פשוט אין לו כוח לזה....




תמונה שמינית:

בקתתו של הרופא.

אדוניס נכנס בשקט.

אדוניס: זאוס? אתה פה?

הרופא: אוי הבהלת אותי...עכשיו רק 5 בערב!

אדוניס: אני יודע אבל הייתי חייב להקדים...לא יכולתי להישאר
בבית.

הרופא: זה בסדר...בוא תשב. (מתיישב). אתה יודע. כל הכבוד לך.
כבר כמעט שלושה שבועות שאתה בא לפה. אבל עד עכשיו דיברנו על
דברים זניחים. ואני חייב לך כמה הסברים מהפגישות הראשונות
שלנו...

אדוניס:נכון...אבל קודם...חשבתי על מה שאמרת אז...ורציתי לשאול
אותך משהו.

הרופא: בבקשה.

אדוניס: דיברת הרבה על האבולוציה....אני חייב לשאול למרות
זאת...אתה מאמין באלוהים?

הרופא: (צוחק מעט) התפלאתי שלא אמרת כלום אתמול....כן אדוניס
אני מאמין באלוהים...אבל טיפה אחרת מה....שיטה המקובלת.

אדוניס: מה זאת אומרת?

הרופא: אני לא רואה את אלוהים בתור זקן שיושב בשמיים ומחלק
הוראות...או בתור איזו רוח קודש שנמצאת בכל מקום...אני מאמין
שלא אלוהים יצר אותנו.....אלא אנחנו אותו. ככה אני יכול להאמין
גם באלוהים וגם באבולוציה. מה איתך אדוניס? אתה מאמין בו?

אדוניס: אני....כן אני מאמין באלוהים.
הרופא: זה יפה...ותגיד לי....מי לדעתך יוצר את הנפש?
האדם...כלומר אתה...או אלוהים?

אדוניס: את הנפש?...גם וגם אני חושב...אלוהים בורא את הנפש אבל
יש לך השפעה עליה..

הרופא: זו מחשבה נורא יפה...אתה בעצם אומר שאלוהים רק עוזר
לנו? נותן לנו דחיפה להתחיל את החיים?

אדוניס: כן משהו כזה.....

הרופא: נחזור לזה תיכף...אתה זוכר שדיברתי איתך אתמול על
המסר?

אדוניס: אה! נכון! שכחתי מזה לגמרי....

הרופא: אדוניס...אני רוצה שאתה תעביר לעולם את המסר שלי...

אדוניס: איך אני יעשה את זה בדיוק? אני בכלל לא יודע מה המסר
הזה שלך..

הרופא: (נעמד) אתה תדע כבר איך לעשות את זה...ברגע ששני אנשים
יידעו אותו ויבינו...הוא יתפשט...ובקשר למהו
המסר......אדוניס....אני קורא לו....דהרמה.

אדוניס: דהרמה?

הרופא: כן...תבין...שנים של הרס גרמו לחורבן של הנפש...כשאני
אומר נפש אני לא מתכוון רק אל המושג עצמו..."נפש"...אני מתכוון
לכל מה שלא חומרי...לאומנות...למחשבה...וגם לנפש...כדי
לשרוד...הדברים האלו התאימו את עצמם לסביבה...ברירה
טבעית...אבולוציה! ואנחנו נמצאים ממש בשלבים האחרונים
לפני....לפני שהמכלול הזה של הנפש ייהרס
לגמרי...ייעלם....ואז...אני לא רוצה לחשוב איך ייראה
העולם...אני פיתחתי שיטה...איך להציל את הנפש...השיטה היא
המסר...היא הדהרמה שלי. אני הולך ללמד אותך מה זה ואז אתה תלמד
את כולם! בחרתי בך אדוניס! אבל לפני שאלמד אותך מה זה אתה חייב
להבטיח לי שתפיץ את המסר...תבטיח!

אדוניס: אני....קצת קשה לי להבטיח דבר כזה...אני קצת בהלם...

הרופא: (תופס חזק באדוניס) אתה ממש חייב להבטיח לי את זה! אתה
לא מבין?! כל האנושות אצלך ביד! תבטיח!

אדוניס: בסדר בסדר אני מבטיח!

הרופא: יופי..(פאוזה).אז ככה...דהרמה..את הדהרמה מבצעים בשלושה
שלבים...הראשון...הכרת האבולוציה של הנפש...כלומר..אתה חייב
להבין מהם הסיכונים של לא לבצע את הדהרמה...איך הגענו למצב
הזה...את זה כבר הסברתי לך....זה השלב הקל...(פאוזה, מתחיל
לדבר בהתרגשות). השלב השני...הוא בידוד! אתה חייב לבודד את
עצמך...לדבר אך ורק עם עצמך! זה יכול להיות בכל מקום...לא רק
בטבע כמו כל השאנטים האלו...זה יכול לקרות גם באמצע ניו יורק!
לפחות שבוע של התבודדות...לדבר רק עם עצמך...לראות רק את
עצמך...רק ככה אפשר לנקות את הנפש מהזיהום של הסביבה...והשלה
השלישי...הכי חשוב...הוא הביצוע!....ההוכחה...לקיחת חיים.

אדוניס: לקיחת חיים??....

הרופא: בדיוק...כדי שהנפש תוכל להיות טהורה לגמרי...אבל נקייה
משלמות....נקייה ממש שיהרוס אותה שוב...כל אחד חייב לעבור
חוויה של לקיחת חיים...אבל לא סתם רצח! אתה שומע אדוניס?!

אדוניס: אתה רוצה....אתה רוצה שכל אחד...ירצח מישהו?

הרופא: לא סתם מישהו...מישהו שקרוב אליו...רק ככה זה עובד אתה
מבין?!..רק ככה האדם יהיה מחויב כל חייו לשימור הנפש שלו...

אדוניס: זאוס...זה קצת מטורף מה שאתה מבקש...לא יכול להיות שכל
אחד ירצח מישהו שקרוב לו! זה פשוט לא יקרה!

הרופא: בגלל זה...זה השלב השלישי...האחרון...אחרי הבידוד!
אדוניס אתה לא מבין? לא מדובר פה בחיים של מישהו
אחד...באהבה....מדובר פה בלהציל את הנפש של העולם! את
האנושות...אדוניס...

הרופא: אבל אתה...אתה לא צריך בידוד...אתה מיוחד...אתה כבר
הבנת! אתה תיגע ישר לשלב השלישי!
אדוניס: מה?! לרצוח?! אני לא עושה דבר כזה אתה השתגעת לגמרי!

הרופא: ואתה יודע את מי אתה....למי אתה תבצע לקיחת חיים?
לי...

אדוניס: (המום ומגמגם)...לך?...

הרופא:כן...לי...עכשיו אדוניס...עכשיו שאתה יודע את
המסר....(יוצא לחדר אחרי ומביא אקדח).

אדוניס: (מתסכל עליו בהלם) מה אתה הולך לעשות עם זה?...

הרופא: כלום...אתה הולך...קח את זה...(מושיט לו את האקדח)

אדוניס: (לוקח את האקדח)..אני לא הולך לירות בך! אין סיכוי!

הרופא: אדוניס! די לפחד! כל החיים שלך פחדת! אתה לא מבין שאתה
נבחרת להציל את האנושות?! אתה התגלמות אלוהים!! אני לא צוחק
איתך! ואתה יודע טוב מאוד שאתה לא בן אדם רגיל! המשפחה שלך?!
ההורים שלך?! שחיים בשקר מוחלט!! אתה שונא אותם נכון?! לא יכול
להסתכל להם בעיניים!

אדוניס: תסתום את הפה שלך! (מכוון אליו את האקדח).

הרופא: והאחיות שלך...אחותך שמאוהבת באח שלך! ואחותך השנייה!
הזונה! והרמס! אתה יודע טוב מאוד שהוא מעריץ אותך! אז למה
התעללת בו?! למה אתה מפחד?! אדוניס אתה לא ילד ולא נער! אתה
אלוהים!

אדוניס: די!!

הרופא:  תזכור! האבולוציה של הנפש! המסר! דהרמה! אדוניס! תירה
כבר! פחדן! תהיה כבר מה שאתה אמור להיות! במילא אין לך חברים
פה! אין לך עם מי לדבר אחרת לא היית חוזר לפה תמיד! אתה לבד!
אתה כל כך לבד!

אדוניס: תסתום את הפה שלך!!

חושך. יריה חזקה נשמעת.




תמונה תשיעית:

שולחן האוכל.

כולם יושבים בשולחן. אדוניס נכנס בעצלתיים בידו שקית וכאילו לא
רואה אותם.

פנלופה: אדוניס בוא שב איתנו לאכול, מזמן לא עשית את זה!

פנלופה: אדוניס אני מדברת אליך!!

נסטור: תניחי לילד...

פנלופה: אדוניס!

אדוניס: מה?! מה את רוצה ממני?! אה?!!

פנלופה:(פאוזה) תיכנס לחדר שלך ומיד!!



תמונה עשירית:

חדרו של אדוניס.

מתיישב על המיטה. לא מדבר. רק בוהה בחלל. בקיר. כעבור זמן מה
מתחיל לבכות.

אדוניס: אבולוציה של הנפש (תוך כדי בכי)....לא יכול
להיות....האאאאאא!!!! לא יכול להיות...אבל הוא צודק...למה הוא
צודק? למה?! למה?!!?! אני לא רוצה...למה אני? למה דווקא אני?!
לקיחת חיים אמרת?! (מתסכל למעלה) אז הנה!! תראה איזה יופי של
לקיחת חיים! (מוציא מהשקית את האקדח ומכוון לראש, מנסה ללחוץ
אבל לא מעז). רגע...רגע....אני לא ייקח לחינם...לא ייקח
סתם....אני אלוהים...אני מיוחד..אני נבחרתי!...(מוציא מתחת
למיטה מצלמת וידאו מניח על השידה ומכוון עליו). אם אני
אלוהים....אז אני לא יכול למות נכון? במילא...אני רק נפש....אז
בוא נראה!! (מדליק את המצלמה)...
(מחכה קצת, תוך כדי מפסיק לבכות)......" היי. אהלן. שלום. מה
זה בכלל משנה?..טוב אני יגיע ישר לעניין....." (תוך כדי נכבה
האור. נשמעת ירייה חזקה).


הסוף.