ישבתי כעוס וממורמר מתחת לעץ בן אלפיים, וגילפתי עם סכין
קפיצית זרד עבה שמצאתי.
בעודי יושב בלב היער, ובוחש בתוך המיץ של כעס שלי, הרגשתי מגע
יד נעים על כתף ימיני.
הפסקתי לגלף, הימנתי מבט, אך לא ראיתי דבר, מלבד מרבד אין סופי
של ירוקי עד. מחטים מחטים.
למה סתם לעצבן?
הפעם הרגשתי את אותו מגע על כתף שמאל. חשדן הסתובבתי גם לשם.
שוב אותו מרבד התגלה. ותו לא.
פתאום הבנתי שאולי זה האני הפנימי שלי קורא אלי. נראה לכם
הגיוני?
אבל אני פה ביער, מתחת לעץ בן אלפים שנה. לכו תדעו...
אז הלכתי על זה.
יפה מאד, אני מאד מעריך אותך על האומץ. האני הפנימי שלי פצח
לפתע במונולוג.
אני לא רואה אותו. אני לא איזה משוגע אל תדאגו.
אבל אני שומע אותו בבירור. והאמת זה קצת מפחיד אותי. משוגע
לדעתכם?
אני פה לעזור לך, הוא ממשיך. הי! הוא נשמע בדיוק כמוני.
לסמוך עליו? מה אתם אומרים... אולי הוא סתם בא לערער אותי?
אני גם ככה במצב קשה. יושב פה ביער. לבד. מגלף זרדים. אכול
כעסים...
זה הכל תסריט שאתה בונה לעצמך, אמר, מה? שאלתי בקול רם.
הרגע דיברתי לעצמי בקול רם. משוגע.
זה בסדר, הוא הרגיע, זה קורה לכולם...
רגע רגע רגע... הוא האני העצמי של עוד אנשים?? יכול להיות דבר
כזה? איך אפשר לסמוך על אחד כזה?
אני שומע אותו מדליק סיגריה, ונאנח... אתה מעייף אותי,
התלונן.
בימים רגילים הייתי קם והולך. באמת. אבל היום אני חייב לנער
אותך ולצעוק  ת ת ע ו ר ר !!!
א ת ה   ב ס ר ט !!!!
קולי הפנימי שלי הדהד בתוכי איזה עשר שניות. הרטיט כל שריר
ואיבר בתוכי בעוצמה כה רבה, כך שצנחתי אל הקרקע, והסכין
הקפיצית לידי.
לפתע הופיעו עשרים ואחת גמדים סגולים, עם לבוש שבטי מסורתי
ופצחו בשירי ארץ זבת חלב ודבש, בעודם מנגנים על הבללייקה
והכינור.
התעוררתי בדיוק בפזמון של לבלבו אגס וגם תפוח. כבר לא יכולתי.
מה זה הביצוע הזה?

אני בסרט, הא? מה אתם אומרים?