אני מנסה שלא לחשוב על כל הדברים שעברו בינינו, על כל הדברים
שקרו מאז שנגמרנו, וכל מה שאני רואה זה את העיניים האלה שלך,
בוהות אלי בשקט כזה. השתיקה שלך צורחת לי באוזניים, הריחוק שלך
צורב לי את הבשר, ואני רק רוצה להירדם בתוך החיבוק הזה שלך שלא
נגמר.
חלמתי שהיית פה. פה באמת. לא פה במילים, לא פה בגוף, פה באמת.
כמו שאתה וכל כך רציתי שלא להתעורר, לא לגלות שזה רק חלום.,
אבל כרגיל, אתה לא כאן. לא נמצא. נעדר לזמן לא מוגדר.
אני תמיד חושבת לי, אולי לא באמת הלכת, אולי אתה בדיוק כאן,
מעבר לפינה, מחכה שאני אעבור כדי שתוכל להבהיל אותי למוות ואז
לחבק אותי חזק, ספק אם כדי לנחם ספק אם כדי למנוע ממני את
האפשרות של להרביץ לך.
אני יודעת שאתה לא קורא את זה, לא תקרא את זה, אתה לא שומע
אותי בכלל, אתה לא יכול אבל אני לא רוצה לחשוב על זה. אני רוצה
להאמין שאם אני אכתוב מספיק דברים אתה תיזכר, תדע, תבין, תשמע.
אני רוצה להאמין שאם אני אצעק מספיק חזק אתה תתעורר, אבל ברור
לי שזה לא יקרה.
מתישהו איבדתי את עצמי. איבדתי הכול. הכול נראה לי כל כך רגיל.
בנאלי היית קורא לזה.
"אנשים שחיים חיים מקופסאת שימורים/ מחשבות חלודות רעיונות
יבשים/ עיניים מפלסטיק תשוקות ממפעל/ חלומות שעווה ומבטים
משומשים" תמיד ידעת לגרום לכל דבר להישמע כל כך פואטי ויפה.
אני רוצה לזכור את הרגע המדוייק שנגמרת לי, שנגמרתי אני, שלא
נשאר יותר כלום אבל הוא בורח לי בין האצבעות, כמו נסיון עלוב
לתפוס אוויר. זה כל מה שנשארת לי. אוויר. אוויר וזכרונות.