האם זה יהיה נורא מצידי, לממש את הרצון הבלתי מובן ואולי קצת
מובן, להחזיק את הלהב ביד שמאל הרועדת ואיתה לחתוך לעומק את יד
ימין, שרועדת עוד יותר?

הכל התחיל ונגמר ביום שתום מת. הסודות שדאג להסתיר מאשתו,
מאימו ובעצם מכל משפחתו, עלו והיכו בכולנו כמו גל סוער.
בעצם, יותר כמו הוריקן, העוקר בכוח בתים ופרות אבודות ומעיף
אותן, לעזאזל או במקרים גרועים יותר- לצד השני של העולם.
הייתי אצל יסמין כשזה קרה. היא עברה ניתוח לפני שבוע, ניתוח אף
די פשוט והלכתי לבקר אותה. יסמין היא מסוג האנשים האלה, שסבב
הניתוחים מתחיל אצלם בגיל צעיר וכנראה לא מפסיק יותר. בהתחלה
זה באף, אחר כך השפתיים לא מספיק מלאות, וזה הולך ומדרדר עד
שקשה לי לדמיין איבר בגוף שלא ינותח בעתיד.
בכל מקרה, אז ישבתי אצלה בבית וראינו סרטונים מצחיקים ומפגרים
באתר יו טיוב, עד שאמא שלי התקשרה. היא בעיקר לחשה, משהו על זה
שיש הסטריה והיא היתה חייבת לנסוע, אבל אבא יוכל לבוא לקחת
אותי כשאתקשר. כן, היה לה פחד תינוקי במקצת שאלך ברגל לבד במשך
עשר דקות ארוכות מהבית של יסמין עד הבית שלי.
שיחת טלפון שניה ממנה, שהגיעה בערך שעה אחרי השיחה הראשונה,
הבהירה לי הכל.
תום מת. נרצח.

אין לי משפחה גדולה. לפעמים זה נחמד, בעיקר בחגים כשכולם
מתכנסים בבית של קרוב משפחה, ואז מגלים שהשולחן קטן מידי או
שאין מספיק אוכל. אצלנו זה אף פעם לא קרה.
משום כך, העובדה שאין לי בני דודים תמיד נראתה שולית ולא
חשובה. היו את בני הדודים של אימי, שהם מבוגרים ובגילה, ולהם
היו ילדים, יותר קטנים ממני, שאיתם הסתדרתי.
תום היה בן דוד של אימי. המשפחה שלו, לעומת זאת, כן היתה
גדולה. הוא היה בן הזקונים, ולפניו היו עוד ארבעה אחים. לכל
אחד מהם היו שלושה ילדים, זאת אומרת שאצלם במשפחה כן היו בני
דודים.
זה לא הפריע להם להיות איתנו בקשר חזק, מעין סוג של המשפחה
הגדולה מאמצת את המשפחה הקטנה.
בארועים וחגים היינו יושבים אצל אחד מהם בחצר, שהוא במקרה היה
אחראי על האוכל ועל הבידור. היינו צוחקים, בעיקר אחד על השני,
תמיד ברוח טובה כמובן, והלילות היו נמשכים ככה.
כולם היו אופטימים לגבי מצבו של תום.
אפשר להגיד שהוא היה קצת מסוכסך. עם עבריינים. הוא בעצמו היה
עבריין, הורשע בעבירות סמים וישב בכלא כמה שנים. אך כשתום יצא
מהכלא לפני הזמן, באמת שכולם היו אופטימים לגבי מצבו. אפילו
אימו ואשתו, הנשים הכי קרובות אליו (לא היו לא בנות, שלושה
בנים), קיוו שהפעם הוא לא ידרדר שוב.
אבל ככה זה בחיים, אנשים מאמינים באנשים אחרים יותר מידי,
מפתחים ציפיות שווא ובטוחים שכל אחד יכול להשתנות, אם הוא רק
ירצה.
אז אולי תום לא באמת רצה.

אף פעם לא היתה להם בעיה של כסף בבית, והילדים שלהם תמיד לבשו
מותגים יקרים. יש לו ילדים חכמים, אני יודעת כי ביום הלוויה לא
הלכתי, ישבתי בבית הגדול שלי עם שני הילדים שלו (השלישי קטן
מידי ונשאר עם אימו). בהתחלה ציירתי איתם, חשבתי לעצמי שזו
הדרך הקלה ביותר להעסיק ילדים. אחד מהם, יונתן קוראים לו, צייר
איש ואמר שזה אבא. אחר כך הוא שאל אם ראיתי חדשות, ואמר
באדישות מצמררת ש"ראינו את אבא, ואז כיסו אותו בניילון ויותר
לא ראינו אותו". הילד השני, שמו עמרי, ביקש ממני טישו והלך
לשירותים. כשחזר העינים שלו נראו לי קצת יותר רטובות משהיו
לפני שהלך.
כשהבנתי שמלאכת הציור לא מתקדמת כמו שציפיתי (והרי כבר אמרתי
קודם, אנשים מפתחים ציפיות שווא רוב הזמן), עברנו לפלסטלינה.
לימדתי אותם ליצור בובספוג מפלסטלינה, ולשם שינוי הם נהנו.
עמרי היה כלכך מרוכז ביצירת הספוג הצהוב, שמהצד הוא נראה כמדען
המנסה לפתור חידת יקום עמוקה.
אני לא יודעת אם מישהו טרח לספר לשני הצוציקים האלה, ולצוציק
השלישי שהוא הכי פצפון מביניהם, איך אבא שלהם באמת נפטר. אני
לא בטוחה שזה רעיון כלכך טוב לספר להם עכשיו, שאבא שלהם התעסק
עם עבריינים, ושהם בסופו של דבר רצחו אותו.
שני אופנועים נסעו מולו בזמן שהוא ישב בפיצוציה במרכז העיר.
אחד מהם ירה, ושוב, ושוב, ושוב, וכנראה ששוב. ארבע, או חמש
יריות, אני לא בטוחה. זה מה שהרג אותו.
עכשיו שני הילדים שלו, מקסימים ומנסים לחייך, אומרים לי ש"אבא
נפטר". מבקשים ממני להתפלל איתם, וכשאני שואלת אותם בשביל מה
מתפללים, הם עונים ש"ככה עושים. אז את תתפללי איתנו?"

רק אז, כשאני מביטה אל תוך העיניים הקצת עצובות שלהם, אני
מבינה שכן; זה יהיה נורא מצידי.


00:52, 10.8.07